בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרשת השבוע | זיכרון מעפר ומים

פרשת "נשא"

תגובות

בפרשת השבוע שלנו מתואר טקס מיוחד במינו, טקס השקאת הסוטה. הסוטה היא אשה שבעלה חושד ששכבה עם גבר זר והוא מקנא לה. כדי לגלות אם באמת סטתה אשתו אם לאו עליו לצאת מביתו, לבוא עמה אל המשכן ולהביא קורבן מנחה מיוחד, עשוי שעורים, הנקרא "מנחת זיכרון מזכרת עון". אז עורך הכוהן טקס מאגי שמטרתו לגלות את האמת החבויה בגופה של האשה. הוא מערבב בכלי מים ועפר, משביע את האשה שלא סטתה עם איש אחר, כותב את לשון השבועה על קלף, מוחה את המלים אל תערובת המים והעפר ומשקה את האשה בשיקוי. המים, העפר והמלים המחוקות נכנסים אל גופה של האשה והאמת יוצאת לאור. "אם נטמאה ותמעל מעל באישה ובאו לה המים המאררים למרים וצבתה בטנה ונפלה ירכה, והיתה האשה לאלה בקרב עמה. ואם לא נטמאה האשה וטהרה הוא ונקתה ונזרעה זרע" (במדבר ה, כז-כח).

טקס הסוטה מעלה שאלות רבות - הן מבחינה משפטית, הן מבחינה תיאולוגית, הן מבחינה מגדרית. ר' חיים בן עטר, שחי בארץ-ישראל במאה ה-18, המכונה על שם ספרו "אור החיים", הציע לטקס פירוש פואטי-מיתולוגי. "אור החיים" פותח בבראשית. כל יצירי כפיו של הקב"ה מבקשים להידבק בו; לכן, כאשר הפריד הקב"ה בין מים תחתונים למים עליונים, החלו התחתונים לקנא בעליונים ולהתגעגע עליהם. אצל הקב"ה עצמו התנועה הפוכה: הוא מבקש לרדת למטה ולשכון בין יציריו. לכן הוא מצווה להקים לו משכן עלי אדמות.

על פי "אור החיים", התורה מסמנת את התנועה הכפולה: של המציאות אל הקב"ה ושל הקב"ה אל המציאות. הוא מזהה משיכה אירוטית בתנועתם של המציאות ושל הקב"ה זה לעבר זה. "ובזה (כלומר באיחוד המיוחל) ומחה ה' דמעת המים הבוכים (על פירודם) ויוסר חרפת הארץ וישמחו המים ותגל הארץ אשר אררה ה' ורחק ממנה דוד עולם, והנה עתה עת דודים...". אבל, "ואם יסובבו החטאים ישוב הדבר לכמות שהיה וירום הכסא ועל זה ידוו הדווים לקול תתו מים". הפירוד שבין האיש לאשתו הוא תמונת ראי לפירודה של המציאות. איחודם יגרום לאיחודה, והרחקתם תגרור תגובה דומה גם בעולם. האיש אכול הקנאה והאשה שספק נאפה ספק לאו הופכים לזוג ארכיטיפי, המשקף את מבנה העולם כולו.

מאחר שהקב"ה ירד והשתכן במשכן, מציין "אור החיים", הוא מכונה "הארץ העליונה" ואינו נכלל בקללת הארץ "ארורה האדמה". המים המצויים במקדש אינם בוכים כפי שנגזר על המים התחתונים בעולם; הם אינם צריכים להתאחד עם המים העליונים, שכן הקב"ה הרכין שכינתו וירד אליהם. המשכן הוא המקום היחיד ששוררת בו ההרמוניה שאליה משתוקקים המים והארץ, מקום שבו מתרחש הזיווג העליון באופן תדיר.

בשלב זה במשכן עדיין לא ידוע אם הזוג משקף את מצבו המיתולוגי של העולם המפורד (אם סטתה האשה), או את זה של העולם המתוקן (אם לא סטתה), כך שמטרת הטקס לברר איזה מן המצבים הזוג משקף. כאשר הם מגיעים אל המשכן נוטל הכוהן מן המים ומן העפר שבמשכן. אלה הם מים ועפר בצורתם הראשונית - הלא מחולקת, הלא מתגעגעת, מים ועפר שהם בעצם חומרי הגלם של מלאכת הבריאה. לחומרי הגלם הללו יש לצרף את הטקסט, שיש לו תפקיד מאגי; הוא המפעיל את העפר והמים, אך אין זו אבקת קסמים בלבד. גם במעשה בראשית היו הטקסט, הדיבור, שהפעיל את חומרי הגלם וגרם להם להתלכד לכדי בריאה: "ויאמר אלהים יהי... ויהי...".

אחרי קישור העפר והמים שבטקס אל העפר והמים שבמעשה בראשית יוצר כאן "אור החיים" קישור מיתולוגי שני. מנחת השעורים, על פי "אור החיים", היא מנחת "פרי האדמה" שהביא קין בפרשת בראשית. קין והבל נולדו עם גירושם של אדם וחוה מגן עדן בעקבות חטאה של חוה. המנחה נקראת "מזכרת עוון" משום שהיא נועדה להזכיר את העוון הראשון, את חטאה של חוה שהפריד לראשונה בין העליונים לבין התחתונים, "והוא הזכרת העון אשר גרם בכי למים וקללה לאדמה והוא מאמר מנחת זכרון מזכרת עוון". תפקידה של המנחה בטקס ליצור את הקישור בין מעשיה של האשה הזאת, הספציפית, לבין האשה בה"א הידיעה, חוה אם כל חי. מנחת הזיכרון מפעילה מאגר זיכרון מיתולוגי, כלל אנושי, קושרת את הקונקרטי אל ההיסטורי ומביאה את הטקס אל שיאו: שתיית המים.

"והנה בבוא המים ההם במעי האשה, במיחוי השם בתוכו, אם האשה טמאה הנה השם ההוא, על ידי המנחה שמזכרת עון, יזכור עון הקודם, ירגישו המים ובזה יהיו מרים, כי יזכרו יגונם ובכייתם", ואז: "ובאו בה המים המאררים למרים, יחתכו מעיה ויעשו בה נקמה, כי זאת האשה שגורמת בכייתם, ובכח השם הנתון בהם ינקמו נקמתם ממנה".

כניסתם של האיש והאשה אל תחום המשכן כמוה כחזרה אל גן עדן. האשה עומדת למעין "מבחן חוה"; אם חטאה ולקחה מפרי עץ הדעת תינקם ממנה המציאות המפורדת על ההפרדה שגרמה לה ויינטל ממנה תפקידה כאם כל חי. אך אם לא חטאה נמצא חטאה של חוה מתוקן והאשה "נקתה ונזרעה זרע". בעזרת מיזוגם של העפר, המים, הטקסט והזיכרון, מבקש הכוהן לחולל בגופה של האשה בריאה חדשה, מתוקנת. אם תעלה יפה הבריאה יוכלו אדם וחוה הקונקרטיים לצאת מגן עדן שלהם - הוא המשכן - כאשר האשה הופכת להיות "אם כל חי" במובנה הקדמון של המלה, כאם הגדולה, זרועת הזרע, הפרה ורבה.

קנאתו של האיש היא המניע ליציאה למסע של בירור הזהות הזוגית, ובזה מסתיים למעשה תפקידו. במרכזו של המסע זה עומדת האשה, או למעשה - הנשיות. מצבה של המציאות כולה תלוי באשה זו. היא המסוגלת להפריד את העולם למים עליונים ולמים תחתונים והיא המסוגלת לגאלו. זו נשיות קדמונית, מיתולוגית, פגאנית כמעט, נשיות שבה ורק בה עשויה הבריאה להתרחש מחדש, בבחינת "ויאמר אלהים יהי... ויהי...".




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו