בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אפריקה-ישראל | מטריות מצהיבות עוד יותר

ביום רביעי, יום ירושלים, ציינו יהודי אתיופיה את יום הזיכרון לנספים בסודאן בדרכם לישראל

תגובות

הנה שוב מתפצלת לשתיים הדרך: חצי מהעם בלב נכאים בהר הרצל; חצי מהעם מזמר ומרקד בתופים ובמחולות, מתוך זחיחות לב, עולה לגבעת התחמושת. עם אחד שם את פעמיו בנתיבים נפרדים וניצב בפסגות ההרים. בהר הרצל שורר תמיד צל ואילנות ירק עד מסוככים באברותיהם רחבות על האבנים הרדומות. ראו, הר גאה צופה בשפלה ובה בעת יונק אלונקה רועדת ובה בעת רוח גבהים מהלכת באמירי אילנות, ואדמה מתכסה עלי שלכת. רבות העיניים הרצות ומתרוצצות בין מצבות, יד ושם חפצות. מה בת מזל זו העין הצופה ביד ושם, ומה מרת גורל זו העין החוזה ולא רואה לא יד ולא שם.

זה קורה לנו שנה אחר שנה. אנחנו ניצבים מול לוחות אבנים, נשים מבכות. איכה נבכה, איכה נקונן מתינו, איכה נצור זכר נופלינו? השמחות האלה, קולות צהלת הניצחון, בוקעים בגבעת התחמושת וזיקוקין דינור נורים בשמי ירושלים. כמעט-כמעט חלפו להן שלושים שנה תמימות, בפנים מיותמות אנחנו מרכינים ראש מתחת לאבנים רדומות. חצי מהעם, רובו ככולו, תופים ובמחולות מרעיש ומולנו מחיש כאילו היינו רוח רפאים, מכשילים ראות אדם, מרחפים בין עולמות עליונים לעולמות התחתונים.

איכה נבכה ואיכה נקונן מתנו? ראו, ילדינו באי עולם חדשים, אלו שנולדו בארץ אבות, עומדים בין שני חצאי העם, רגל אחת אלינו מחשבת לפסוע, רגל אחרת מחשבת לצעוד אל חצי העם הצוהל. הלא דרך ילדים לרדוף שמחה ולסלוד מעצב; הנאלץ אותם לבכות עמנו או נתיר להם לצהול כרוב העם? אם לבכות, איכה יקוננו, אבן רדומה תעציב לב צעיר צוהל? אם לשמוח, הנראה בעודנו נושמים במצח ילדינו שמחות ביום זכר נופלינו?

סבל קשה מנשוא מתערב ביום שמחה. הנה עירנו הקדושה מלאה אושר ביום כלולותיה, ספונה בחופה, הינומה פניה מעוטרת קורצת לנו. יגון וששון פתוכים זה בזה, אוחזים בכל רמ"ח אברינו ושס"ה גידינו, לא דאבה ולא חדווה יודעים אנו ביום זה, יום הפוך ומהופך. איכה נזכור מול מבטים אלה התוהים ובוהים בנו כמבקשים לומר ביום איחוד ירושלים, אתם מתבדלים? איש איש משמיץ, אשה אשה מרכלת, הגידו נא לנו היכן איש יודע הבדל בין אבל לשמחה והוראה לנו בשנית: טוב לכת לבית אבל מלכת לבית משתה. הנה עתה, מולך בנו מנהיג, מנהג לו משונה, עינו אחת מזילה דמעה ועינו אחרת מחייכת, מטיף לנו: זכור נזכור את אחינו הקדושים והגיבורים בשמחה ובעצב, ביום ירושלים, וקולו צורם כאילו אמר שכוח נשכח את הנופלים ברבות הימים בחסות חגיגות ירושלים המאוחדת.

ראו נא את כוהנינו המכובדים, אשר נהגו ללכת בראש המחנה ונהגו לשאת נאומים חוצבי להבות בשכנוע המורדים או נאומים מרפאים נפש מיוסרת. עתה הם פורשים מטריות צהובות פן יראה הקהל המתרחש מתחת לסככה, מתחת למטריות צהובות עולות להבות המאבק בין כובשי בימת הנאומים.

גובה הלהבות עולה כל שנה, מטריות מצהיבות עוד יותר. אולם עד כה שום לשון אש רשמה אות או שם ולו אחד מבין נספי סודאן. והנה לוחות אבנים צחורות מנצחות קינות הספד וזימרות שמחה בערבוביה, עומדות כנד.



תצלום: דניאל בר און / ג'יני



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו