בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תחרות הסיפור הקצר | אחים

ועוד סיפורים

תגובות

רפאלו הגפרור עיסה את הגופרית על הקרקפת כל בוקר, בערבים הסתובב בין מצתים יוקרתיים ופלירטט עם סיגריות. פעם הגיע למטבח נר חנוכה שניסה לחנך אותו, אבל רפאלו אמר לו לסתום את הפתיל אם הוא לא מעוניין ליהפך לגוש שעווה. אחיו, קובי הקיסם, התאמן על חתיכות בשר, עצמות דג ושערות מנגו. נראה כמו שאר הקיסמים באריזה והמתין שמישהו ידחף אותו בין שיניו. לקובי היה הומור מפותח ובדיחה טובה הוציאה ממנו, לכל היותר, חיוך מנומס. רפאלו התגלגל מצחוק גם אם הראו לו שטות כמו גזייה. היה לו פאנץ' קבוע, שהוא מת על נשים עם גזיות גדולות.

יום אחד, כשקובי טרוד במחשבות על נזק לא רצוי לחניכיים, הוא הבחין שרפאלו מדוכדך.

"מה אתך, הכל בסדר?"

"התאהבתי בקטורת", ענה רפאלו.

"זה טוב או רע?"

"אתה, מכל הקיסמים בעולם שואל כזה דבר? אחי, עץ מעצי?"

"אין לי ניסיון בהתאהבות", אמר קובי, "זה התחום שלך".

"תקשיבו לו", התחמם רפאלו, "אני בצרה והוא מדבר על שלי-שלך!"

התברר שרפאלו נמצא בקופסת הגפרורים שבעלת הבית, ליזה, השתמשה בה השבוע, והוא עמד לסיים את דרכו בעולם תוך זמן קצר, בטרם יממש את אהבתו לקטורת. קובי שתק וחשב. הוא אהב את אחיו אבל היה לו קשה להתרכז.

"אולי תשפוך על עצמך מים?" הציע קובי. "תדאג להיות רטוב כל הזמן, ואז לא משנה כמה ישפשפו אותך, אתה תישאר בחיים".

"איזה רעיון!" צעק רפאלו וחיבק אותו.

הוא שפך מים על עצמו וגם, ליתר ביטחון, על כל הגפרורים שאתו בקופסה. רפאלו אזר אומץ, הרטיבות הוסיפה לחוסנו הנפשי, וניגש לקטורת. הוא התרברב כהרגלו, נקבות רבות אהבו את חלקלקות הלשון שלו, אם כי לא היה לו את העידון של קובי. הקטורת הקשיבה בדממה קטלנית ואז אמרה, "תדליק אותי".

רפאלו ניסה וניסה אבל הוא היה רטוב מדי.

"מה אני אעשה עם אחד כמוך?" אמרה הקטורת. "אתה פשוט לא מדליק אותי. לא אוכל למלא את ייעודי בעולם עם אחד כמוך".

רפאלו האדים מרוב מאמץ ומבוכה. אדום, רטוב ומאוכזב.

קובי ראה אותו חוזר מהקטורת ושאל בחשש, "מה אתך, הכל בסדר?"

"עזוב", אמר רפאלו ודחף את גופו השרירי לתוך קופסת הגפרורים. "אתה והרעיונות שלך". מאז קובי הקיסם נהפך לעוד יותר עגמומי והגיב בציניות לכל מי שדיבר אתו, ורבים התרחקו ממנו בגלל העוקצנות הלא נעימה הזאת. לקובי זה לא שינה מאומה. כל החיים הוא היה תחוב בגליל הפלסטיק השקוף, מחכה ומחכה. הנחמה היחידה שהיתה לו זה אחיו המצליח רפאלו, החצי השני שלו, שעכשיו הוא סתם שבר כלי.

לאחר כמה שעות שבהן קובי לעס לעצמו את הלב קרה נס. פתאום אחזו בו אצבעותיה הרכות של ליזה. היא דחפה את ראשו בין שיניה הקדמיות לחלץ חתיכת תפוח עם קליפה. דחפה ודחפה, קובי כבר נהפך לקהה לגמרי מקצהו האחד, ואז היא שינתה את התנוחה שלו והמשיכה לדחוף ולסובב מהצד השני עד שחתיכת התפוח השתחררה. בעלת הבית בלעה אותה ופלטה אנחה שבעת רצון. באותם רגעים קובי חווה פגישה עם אלוהים. הוא חשב שהגיע לגן עדן ושכח מכל תלאות הימים האחרונים. בלי שום סיבה מיוחדת צחק בינו לבין עצמו, ואז ליזה שיהקה וזרקה אותו לפח. שם, בפח, קובי הגיע לנקודת ההיוודעות שזהו, תם ונשלם האושר. בערב, בעלה של ליזה ניסה להדליק את הקטורת עם גפרור מהקופסה של רפאלו. אך כל מאמציו היו לשווא. הבעל רצה ליצור אווירה רומנטית ולהפתיע את אשתו, כבר שבועות שהם לא בילו ביחד, והנה רפאלו עם הרטיבות שלו הורס הכל. הוא שיפשף את כל הגפרורים עד שהגיע לרפאלו, שהתחפר הכי עמוק מרוב בושה, והיה לח מכולם, וכמובן עיצבן הכי הרבה את בעלה של ליזה. נחוש להבזיק בכל מחיר הוא שיפשף אותו נואשות עד שרפאלו נשבר לשניים ונזרק לפח. הדבר האחרון ששמע היו נחירות הבוז של הקטורת, ואולי זו היתה ליזה, ואולי זה היה רק בדמיון שלו. כך קובי ורפאלו מצאו את עצמם ביחד עם כל הזבל של העולם. הם דווקא שמחו להיות ביחד אפילו שגרו עכשיו בסביבה פחות יוקרתית. סך הכל היו שם המון בנות בלי פוזה שהם יצאו אתן מדי פעם, כמו הכפיות החד-פעמיות. רפאלו היה האש, הלהבה הבוערת במפגשים החברתיים, מתפקע מכל מחווה אירונית של אחיו הרציני. היה להם חלום משותף שיום אחד יעבדו אותם לבול עץ אחוד. קובי אמר שאם יהיה להם מזל הם יכולים לשמש בתור רגל מעץ לאיזה מישהי קטועת רגל. רפאלו היה בטוח שזו בדיחה, אבל קובי דיבר לגמרי ברצינות.

מצב רוח

אפלטון וסוקרטס ישבו על גבעה והשקיפו על העיר שנפרשה מול עיניהם. אפלטון שאל את המורה החכם, "תאמר לי סוקרטס, איך אתה מצליח לשמור על מצב רוח טוב?" ענה לו הישיש, "אני שומר על מצב רוח טוב כי אני לא פוחד לאבד דבר".

"איך לא חשבתי על זה לבד?!"

"תגיד, זו במקרה הטוניקה שלי, מה שאתה לובש?"

"לא, זו טוניקה שלי. קניתי אתמול".

"אני מוכן להישבע שהיא שלי. אני מזהה את כתם השמן מעל ברך ימין".

"זו אשליה אופטית. השמש מסנוורת".

"אני מזהה את החור ליד בית השחי. בדיוק כזה היה בטוניקה שלי".

"כמובן, סוקרטס. בדיוק כזה. עשיתי את החור כדי להיות דומה לך".

"אני אוכיח לך שהיא שלי ואתה תחזיר לי אותה!" אמר סוקרטס. אפלטון התעטש וקינח את אפו בשולי הבגד. הוא נשם את אוויר יוון הטרי לנחיריו הפנויים. "לא משנה," אמר סוקרטס, אבל עמוק בפנים הוא נשבע לנקום באפלטון.

אבא

דיוגנס ראה שהילד ניקיאס זורק אבנים על עוברי אורח. במשך זמן רב עקב אחריו בעיניים חצי-עצומות, עושה את עצמו ישן. אמו של ניקיאס ניגשה אל דיוגנס ואמרה, "עזור לי בבקשה, דיוגנס".

"מה העניין?"

"ניקיאס זורק אבנים על עוברי אורח. איימתי, ביקשתי והתחננתי, אבל הוא לא מפסיק".

"אני לא מתערב בזה", אמר דיוגנס.

"תשתמש פעם אחת בחוכמה שלך!"

"בגלל שאני חכם, אני לא מתערב".

"חכם אבל חסר לב. הילד גדל בלי אבא!"

דיוגנס חיכה שהאשה תלך, אבל היא עמדה לידו ומילמלה משהו לעצמו. ניקיאס המשיך לזרוק אבנים. "בסדר, בסדר," רטן דיוגנס וניגש אל הילד. הוא עצר לידו ואמר, " "ניקיאס, איך אתה לא מתבייש לזרוק אבנים על עוברי אורח, גדלת בלי אבא!" "מה הקשר?" שאל ניקיאס.

"אחד מהם יכול להיות אביך, ואתה לא תדע שפגעת בו".

"נכון".

"ילד טוב", דיוגנס פיזר בכף ידו את השיער על ראשו של הילד ופנה ללכת. אבן פגעה בעורף שלו. דיוגנס התעלם. עוד אחת פגעה בגבו. דיוגנס חרק בשיניו אבל המשיך לצעוד. קצב הפגיעות התגבר.

דיוגנס הסתובב וצעק, "בסדר. תמשיך לזרוק אבנים על עוברי אורח!"

אמו של ניקיאס המתינה ליד החבית. דיוגנס אמר, "מצטער, שום דבר לא עוזר נגד החרא הקטן. אני חוזר לישון".

עושר

סוקרטס אמר, "האדם מצטער כשהוא מאבד את כספו, אך אדיש לכך שימיו הולכים לאיבוד".

אפלטון השתעל בנימוס לתוך כף ידו ושאל, "יש מצב לקבל את הכסף שהלוויתי לך לפני שבוע?"

"איזה כסף?"

"חמש מטבעות זהב, סוקרטס, החכם באדם".

"אני לא זוכר שקיבלתי ממך מטבעות זהב, אפלטון".

"בדיוק בשביל זה הכנתי חוזה וחתמת עליו". אפלטון שלף נייר קלף ועליו חתימתו העקומה של סוקרטס.

"אני זקן והעיניים שלי חלשות", גער בו הישיש. אפלטון שלף מכיסו זכוכית מגדלת.

סוקרטס היה נבוך. "כן, כן, עכשיו אני נזכר... באמת נתת לי חמש מטבעות זהב לפני שבוע. רגע... מה זה שם? תראה, ליזיסטרטה מטיילת ערומה על גדות האגם!"

"איפה, איפה?" אפלטון צעק בהתרגשות. סוקרטס משך את הקלף מידיו וקרע אותו לחתיכות קטנות. "שם, שם, תסתכל טוב! אני זקן והעיניים שלי חלשות, לפחות התלמיד שלי ייהנה". סוקרטס דרך על קרעי הנייר וקבר אותם בחול.

"לא רואה", דיווח אפלטון.

"פיספסת אותה, הלכה הביתה, חבל".

"טוב", אפלטון גירד את ראשו. "על מה דיברנו?"

"אני אזכיר לך", אמר סוקרטס. "דיברנו על אושר רוחני".

פיטוס הקיסר

פיטוס הקיסר ישב בחדרו והכין את נאום תום המלחמה.

"ולכן הפסדנו במלחמה!" סיכם ונשם לרווחה.

לא, לא, חשב פיטוס, משהו פה לא בסדר. משהו לא מסתדר לי עם המשפט הזה. מי הפסיד? אני הפסדתי? המשפט לא מתאר את המציאות בצורה מדויקת.

פיטוס גירד בראש וכתב. "ולכן לא ניצחנו במלחמה!" כן, הרבה יותר טוב, חשב פיטוס.

יחד עם זאת, עדיין היה משהו במשפט שהציק לו. אם פיטוס לא ניצח, אז מי כן ניצח? חוץ מזה, אין מצב שפיטוס לא מנצח. הניסוח הזה פשוט מפספס את הפואנטה של המלחמה.

פיטוס חיטט באף ואז כתב. "ולכן נוצחנו במלחמה!" הו! זה הרבה יותר מוצלח, חשב פיטוס ומזג לעצמו כוס יין. אבל בכל זאת, גם את זה אפשר לנסח טוב יותר. זה לא מדויק להגיד שאנחנו נוצחנו, חשב פיטוס. אם אני נוצחתי, אז מה קרה ליריב שלי?

פיטוס שיחק עם איבר המין וכתב.

"ולכן האויב הופסד במלחמה!"

מושלם, חשב פיטוס הקיסר.

אקווריום

פנחס ישב במשרד וצפה בסרטונים, שבתו שלחה בדואר אלקטרוני לרשימת המכותבים הקבועה שלה. זקן נישק בטעות לטאה במקום דוגמנית. בנאדם שעבר ניתוח מסתורי דיבר בקול של ילדה. המראיין פרץ בצחוק, שהדביק את הקהל באולפן, ובתום התוכנית התפטר. דיויד בקהאם, בחליפת ארמני כחולה וכיפה בצבע תואם, צעד רכון ראש בלוויה של אביו. אם

לארבעה, שניסתה לצאת מחנייה צפופה, עיקמה שש מכוניות והורידה עמוד עם שלט אזהרה. כלה שמנמנה נפלה מידיו הגולמניות של בעלה לעתיד. האורחים בחתונה לא שמו לב, המשיכו לרקוד ודרכו עליה. מסך הפלזמה היה בן שבוע והאיכות הגבוהה של התמונות גרמה לפנחס לבכות. הוא ספג את הדמעות בטישו. אחר כך קם מהכיסא המסתובב, החליש את עוצמת הקירור של המזגן וניגש אל האקווריום, להאכיל את הדגים. פנחס היה זה שהביא את האקווריום. הוא מצא אותו ברחוב, שארית של משפחה אמידה שעברה דירה. קנה פילטרים, תרמוסטט, פלורוסנטים ודגים. את הצדפות והאבנים אסף בחוף, מסנן את היפים ביותר.

הדיקן ואב-הבית באו אליו לפני חודש ואמרו בנימוס שהוא ייאלץ ללכת הביתה. פנחס שמע על הקיצוצים אבל לא שיער שזה יגיע אליו. הוא ציפה שיתחשבו בגילו. לא מזמן שתה עם אב-הבית בירה, לכבוד יום-הולדת שישים. שבוע אחרי שפוטר, שוכב במיטה וקודח מחום, דמיין איך ייקח את האקווריום כשיבריא, אבל אז הדיקן התקשר והודיע שמחזירים אותו לעבודה. בתקופה הזאת הם הספיקו לקנות מסך פלזמה חדש. הם הקשיחו את התנאים.

פנחס נשאר עד עשר בלילה ונעל את כל הכיתות בבניין. למחרת הגיע בשש בבוקר לפתוח אותן בשביל המנקות. והוא חויב לשהות בבניין בימי שישי, בחופשת הקיץ, כשאי אפשר למצוא נפש חיה בכל האוניברסיטה. נפש חיה אחת בכל זאת חלפה במסדרון כשפנחס פיזר גרגירי מזון על המים. הדגים שחו לכיוונם, פתחו פיות זעירים ובלעו אותם. האיש הנוסף בבניין יכול להיות פרופסור, או עוזר הוראה, או סטודנט שאין לו שקט בבית. הסטודנט מן הסתם ייגש למשרד, להגיד שלום ולבקש שיפתחו את אחת הכיתות. פנחס יאמר לו שאסור, הוראות מלמעלה. הוא לא התכוון להפר אותן, גם אם זו סטודנטית. מכונות השתייה והאוכל מול משרד אב-הבית והדמות המסתורית תגיע אליהן במקרה של צמא או רעב.

פנחס נאנח וחזר אל הכיסא מול הפלזמה. זה היה כיסא מצוין, מרופד בספוג ועור שחור. אב-הבית הניח כרית אורטופדית על המושב. פנחס שוב ראה את האורח, יורד במדרגות מהקומה השנייה ומתרוצץ במסדרון. בן ארבעים וקצת, מקריח, ארוך יותר מאשר גבוה. גופו הצנום התעקל והזכיר, בשילוב עם הבגדים, וו מתכת ענקי וחלוד. הוא היה במכנסי חאקי, חולצה אדומה, גדולה עליו בכמה מידות ונעלי ספורט בלי שרוכים. האיש החזיק ערימת דפים ביד אחת ובשנייה נייר דבק. הוא נעלם משדה ראייתו של פנחס, ופנחס שמע בבירור קול של נייר דבק נפרס ונקרע. פנחס נעל את המשרד וצעד לכיוונו. האיש עם החולצה האדומה היה עסוק בהדבקת מודעות על הקיר. הוא תלה אותן בגובה החזה ובמרווחים קבועים זו מזו. המאמץ שהשקיע גרם לקצה לשונו להזדחל בין שפתיו. האיש שידר התרגשות ומדי פעם התרומם על קצות אצבעותיו. הוא סובב את ראשו אל פנחס, חייך אליו חיוך צהוב ואמר, "צהריים טובים".

"סליחה אדוני, מה אתה עושה כאן?" פנחס נמנע מלעמוד קרוב. "אני תולה מודעות", הסביר האיש בקול מלא סבלנות. היה לו ברור שהוא אומר את המובן מאליו, אבל היה לו חשוב יותר שפנחס יראה בו ידיד ויחבב אותו.

"יש לוח מודעות בשביל זה".

"נעול", הוא שוב חייך על המובן מאליו.

"שום בעיה!" פנחס שיחרר את צרור המפתחות מחגורת מכנסיו. "אני אפתח אותו בשבילך, תראה לי בבקשה כרטיס סטודנט או עובד אוניברסיטה".

"קוראים לי עוז, נעים מאוד", אמר האיש, לחץ את ידו של פנחס וחזר להדביק. "נעים מאוד, אני פנחס", אמר פנחס. "עוזר אב-בית ראשי".

"לא משנה כמה משתדלים, אף פעם לא יוצא מושלם", אמר עוז בצער. "אני מיישר אותן, ובודק את הזווית ובכל זאת לא מגיע לתוצאה של מאה אחוז. אתה יכול להסביר לי את זה?"

"אף אחד לא מושלם. אני אשמח לראות את כרטיס הסטודנט שלך".

עוז פלט המהום מעורפל. פנחס אימץ את עיניו באפלולית המסדרון וקרא אחת מהמודעות. "אזכרה וגילוי מצבה. במלאת שלושים לפטירת אמי, חברתנו, שכנתנו וקרובת משפחתנו היקרה בלומה איתן תתקיים אזכרה, לימוד וסעודת מצווה לעילוי נשמתה". הוא הביט בעוז.

"אתה בכלל לא שייך לכאן, נכון?"

"תראה איזה יפות הן!" אמר עוז. "הניסוח שלי. סיירתי בעיר, ראיתי מה אנשים אחרים כותבים".

"אתה לא יכול לתלות אותן כאן", פנחס אמר בתקיפות.

"הלכתי לדוד יעקב", עוז אמר בשקט. "דוד יעקב לא יכול לבוא לאזכרה. הוא נוסע לאירופה. השארתי לו כמה מודעות בתיבת הדואר, שיתלה באירופה. הלכתי למועדון של אמא, אבל העירייה סגרה אותו, קיצוצים. הלכתי לספרייה, אמא שלי היתה ספרנית, אבל החליפו שם את הצוות, אף אחד לא מכיר אותה. הם דרשו ממני לשלם תמורת השימוש במחשב והדפסת ההודעות! לקח לי שלוש שעות לנסח ולעצב. אפילו התמונה בסדר, למרות שזה רק שחור-לבן".

"אני מצטער לשמוע על מות אמך", אמר פנחס, "אבל זה לא המקום לתלות מודעות אבל".

"אמא שלי היתה אישה מופלאה", עוז נראה לפתע מלא אושר. "אתה לא יודע איך היא דאגה לחתולים ולכלבים. היא הלכה ברחוב והם נצמדו אליה. חיכו שתאכיל אותם".

פנחס דמיין את אב-הבית נכנס לביקורת פתע. הוא גר קרוב והתאמן בשעה הזאת במכון כושר. רוב הסיכויים שייכנס לפה בדרכו הביתה. "אסור לתלות פה מודעות", הוא חזר על עצמו כמו גולם, עם קול שהזכיר עץ נופל.

"היא השאירה לי ספרים, אוסף מדהים! אתה חייב לבוא לראות", עוז דיבר בהתלהבות. "איזה טעם היה לה, במיוחד בשירה. יש לנו ספרים חתומים על ידי לאה גולדברג עצמה".

"תחשוב בהיגיון", פנחס נשמע כמתחנן, "נדמה לך שמישהו פה מכיר את אמא שלך?"

"אמא שלי", קולו של עוז הוצף עלבון, "כולם מכירים את אמא שלי! היא היתה ועד-בית שלושים וחמש שנה. בלעדיה הכל היה נרקב שם וטובע בסרחון. האוכלוסייה הטובה עזבה, מה לעשות. אחד-אחד עברו לשכונות יותר יקרות. עכשיו גרים אצלנו רק ארחי-פרחי, סלח לי, אני לא מתכוון להתנשא עליהם, אבל זו המלה שאמי השתמשה בה, שתיינים, מובטלים, שמתלבשים בסמרטוטים, משאירים שקיות זבל במדרגות וגונבים נורות. מזל שאמא לא רואה את זה".

"אם לא תמלא את בקשתי אני אצטרך להפעיל כוח", פנחס איים בקול צרוד ומשום מה לקח צעד אחורה. הוא עצמו לא השתכנע מהמהלך הזה והוסיף, "אני אזמין ביטחון".

בכמה צעדים רחבים עוז כמעט נצמד אליו. הוא התכופף אל פנחס ועוזר אב-הבית הופתע לראות פרצוף תינוקי. "להשתמש בכוח?" הוא אמר במין אכזבה וסלחנות לא צפויה. "אמא שלי אף פעם לא השתמשה בכוח. היא אמרה שקל יותר להסכים מאשר להתווכח. אתה יודע למה אני הכי מתגעגע?"

"למה?"

"לנגינה שלה. היא לא הייתה וירטואוזית, מסכים. יכול להיות שהיו לה טעויות פה ושם. דוד יעקב צחק כשהיא ניגנה ואחרי זה שיקר שזה בגלל אפצ'י שנתקע באף. אבל היתה לה נשמה!" עוז נמתח למלוא גובהו. "היינו חייבים למכור את הפסנתר, מה לעשות".

האור המועט בקע מהחלון בקצה המסדרון ומהמעברים לאולם הכניסה. עוז נראה כמו שדון. שערותיו הבודדות והבהירות בלטו מראשו כמו שברים של קרני שמש. המרחק בין עורפו למצחו הצטמצם לעובי של מסך פלזמה. הסרטונים התחלפו ברצף מהיר, בלי כתוביות. אשתו של פנחס שכבה במיטתם הזוגית. הוא עצמו, צעיר בעשרים שנה, כרע לידה על ברכיו, מישש את ידה וחיפש דופק. דייוויד בקהאם צעד בלוויה שלה, בחליפת ארמני וכיפה. הוא פנה אל פנחס כדי לנחמו וקול של ילדה בקע מגרונו. אב-הבית לא התאפק וצחק, הדיקן התפטר בשידור חי מול מכונות האוכל והשתייה. בתו של פנחס רצה בשדה התעופה, סוחבת אחריה מזוודה על גלגלים. היא לא נראתה כמו בתמונות החדשות ששלחה לו, רזה וחייכנית, אלא כפי שהיתה לפני עשר שנים, לפני שעזבה את הארץ, עגלגלה ומוטרדת. הוא פחד שהיא תיפול ואנשים ידרכו עליה, אבל היא הצליחה להגיע למטוס. ובסוף, תמונת שחור-לבן של בלומה איתן ודגים באקווריום.

פנחס התמלא בכעס והחל להוריד את המודעות מהקיר. חלקן נקרעו בגלל החיפזון. הוא נתן לניירות לצנוח על הרצפה, יודע שעוז יאסוף אותם. כשסיים אמר, "בלאו הכי הייתי מוריד אותן אחרי שהיית עוזב." עוז נשען בעייפות על הקיר וגלש על הרצפה, מתקפל כמו צמיג אופניים מפונצ'ר. "ידעתי שתוריד אותן", אמר. "אבל קיוויתי שתחכה עד שאעזוב".

השתררה דממה. פנחס שיחק עם צרור המפתחות. "חם היום", אמר. "יש לי מים קרים. אתה רוצה, לפני שתלך הביתה?" עוז שתק. "בוא אתי", אמר פנחס.

הם עלו לקומה השנייה. פנחס עשה סיבוב והוריד את כל מה שעוז הספיק לתלות. לבסוף עצר מול ויטרינה נעולה, שהציגה את הספרים שכתבו מורי האוניברסיטה. פנחס פתח אותה ולקח מידיו של עוז את אחד הדפים. הוא פינה לו מקום בין מחקר על פוסט מודרניזם בתיאטרון הקבוקי לחוברת שעסקה בפמיניזם בחילות המודיעין. משום מה זה נראה לו המקום המתאים לאבל על בלומה איתן.

"זה פה עד יום שני", אמר לעוז. "אל תתלה יותר אצלנו, טוב?"

עוז הינהן. "תבוא לאזכרה", הוא ביקש. "אולי", אמר פנחס. הוא ליווה את עוז ליציאה ואחר כך חזר לצפות בסרטונים שבתו שלחה בדואר אלקטרוני. למרות שהם נשלחו לרשימת מכותבים ארוכה, שפנחס לא הכיר בה אף אחד, הוא הרגיש שהיא בוחרת את הסרטונים ומסננת אותם, בדיוק כפי שהוא עשה עם האבנים והצדפות לאקווריום.

אלון מרקוס

***אלון מרקוס

אלון מרקוס, נולד ב-1980, בוגר החוג לקולנוע, עסק בטכנולוגיה וכיום בתקשורת, גר בלוד.



מחמוד קייס, ללא כותרת, טכניקה מעורבת: גפרורים על עץ, 2010



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו