בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ראיתי שמי דלקה

דפים מ"ספר הצוואות"

תגובות

ראיתי שמי דלקה, מאפילים יומם, מאדימים לילה.

שמעתי את הצעקה ההיא, שלא חדלה לה,

שיצאה מדעתה עד קצה האללי לה.

הנה, החדשות נאספות מעברים,

כאלו לא הספיקו לנו.

וביניהן ההיא, העולה פה על כלנה,

המשגעת עלינו, המאהבת בנו,

ארוסת השד והשברים.

אני ממשיך לנוע כמו המתמכרים,

מום חבוי בדנ"א ירושתי מספר יוחסין רחוק.

גם השנאה משכימה אתי לפני קפה הבקר,

כמיטב ההרגלים המגנים.

זה יעבר! זה יעבר! אומר לי נביא הנחמה

המתמצא בענינים.

עוד אבינו חי!

שרים ומבטיחים לי המאמינים והמזקנים.

עוד הדרך רב, עוד רבה המלחמה,

מזהיר המשורר הלאמי.

את זוכרת מה אמרתי לך בחצי הלילה?

זה עולה על עצמו, את עדה לי.

אני מזמר לך צרוד, מדמדם לך אדם,

עד עוד הלאה.

אני רואה מעלות קדושים וטהורים,

מאירים ומזהירים כרקיע.

כה צפוף בשמים!

למטה, אנחנו וכל גבורותינו, עדין.

אזלו הנביאים שירדו עלינו.

אפלו אצ"ג מצא בהר הזיתים,

מנוחה נכונה.

רפול אומר שזה ימשך כך עוד מאה,

או אפלו מאתים שנה.

כלניות, כלניות, מזמרת שושנה דמארי,

בקולה החם והרעוד, האין-שני,

ומוסיפה ב"לי-לה-לו" שאל הקיר האחרון הגענו

ותלויה עלינו החנית.

מתי והיכן החלה הטעות?

מתפרעים ההיסטוריונים,

מטרידים את השכנים.

ערב

ואותם אורות בחשכה,

כמו משהו אופטימי, משהו סמלי.

והערב רחב ויודע שאפשר ומותר להמשיך.

והערב פתוח להצעות ופנוי להובלות.

והערב מת להיות!

אל תדאגי.

גם הרחובות האלה יהיו אחרים

ויגלו הבנה.

הם יקבלו את פניך לובשי חג ומוארים,

אולי נשוב ונפגש, בלי נדר,

אולי נזכה אף אנו בחנינה.

אינני נביא ואף לא בן-נביא.

אך אני יודע ועד שמלאה צבאה ונרצה עוונה,

ששמורים עמי, על אף כל אורריה,

גנזי ישועות וגנזי נחמות למרוריה,

ככתוב בספריה.

אלו למדתי לפנות אליו

הייתי מצטרף, נעים זמירות,

אל המרננים והמתפללים.

הייתי מעשיר, חרוך וניקוטיני,

את הליטורגיה ההיא.

השעה מאחרת.

השמים רחבים כאינותו.

ויש המון מקום לשתיקתי.

בלעדיו, כנראה, לפני ואחרי.

גם אתם הקווים לו

ראו בטוב, לבדכם.

כי לא תרדו לסוף דעתו.

כי לא תקיצו לשופר.

כי תמשיכו עד הסוף הטוב,

עד עפר.

כי מכם לא יבוא בסודו

ויחריש למועד,

כי מלאה כל הארץ כבודו,

לעולם ועד.

כי מאין אין יש

ומעבר לסוף יש עוד.

ואבוי למנחש

מוצאו ומבואו.

והוא טוב והוא רע, כנראה.

עשוי כרצונו מאלה.

כי לו יאה ולו נאה

וכזה וכזאת תאכל חרב.

מן המצר קראנו יה.

אך זה, לא פעם, טעה בכתבת,

שלח בנו את חרון אפו,

עברה וזעם וצרה

ומשלחת מלאכי רעים.

הללויה!

אל תאשים את השקט.

הוא יודע לא פחות ממך.

הוא רק עיפות זמנית,

הנמשכת, אחרי הצעקה.

ודע לך שהזמן והאויבים, הרוח והמים,

לא ימחקו אותך.

אתה תמשך, עשוי מאותיות.

זה לא מעט.

משהו, בכל זאת, ישאר ממך.

השעה מאחרת. סף החשכה.

קשה לדעת מי יעניק לנו הזדמנות נוספת

לומר, שכה אחיה, עוד משהו שלא אמרנו עד

עכשו.

בקרוב, כנראה, אתבקש להזדכות,

אף שרציתי עוד קצת עוד.

הנה נאספים יחדו החשבונות הלא גמורים,

לפני שנתבקש למסר את מפתחות העיר.

אנחנו מצטרפים אל קודמינו, ליד ברושי הערב

הזקופים,

להיות אתם, בלב הדומיה, עוד אהבה נמשכת וזוכרת.

עוד ניחוחי טיון, מרוה וזעתר, נוספים כעת אל האויר

המקומי ואל געגועינו,

מבקשים שלא נדאג, שגם הם, כמו מולדת, ימשכו

פה אחרינו.



פרדריק אדווין צ'רץ', שמי סערה, 1863



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו