בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרשת השבוע | תכשיט אחר תכשיט

שבועות

תגובות

חז"ל המשילו את מעמד הר סיני למעמד איחודה של כנסת ישראל עם הקב"ה. היציאה ממצרים מקבילה לסוף ימי הנידה של האשה, שבהם היתה מרוחקת מבעלה. שבעת השבועות הנספרים מפסח עד שבועות נמשלו ל"שבעה נקיים" - שבעת הימים שהאשה סופרת מרגע שיצאה מ"מצרים" שלה ועד שהיא ובעלה מותרים, והכלולות הן חג השבועות. המקובלים שיכללו את התיאור והחלו להנהיג בליל שבועות "תיקון ליל שבועות" כהכנה לחתונה זו. תיקון זה עומד בבסיסו של המנהג לערוך "תיקון" בליל שבועות עד היום.

המלה "תיקון" בארמית פירושה "תכשיט" או "לבוש" (את הפסוק "הורד עדייך מעליך", שמות לג, ה, מתרגם אונקלוס "אעדי תיקון זינך מינך", כלומר - העדי הוא "תיקון"). ב"תיקון ליל שבועות", אומר הזוהר, יושבים החכמים ועוסקים בתורה "מתורה לנביאים ומנביאים לכתובים ובדרשות הפסוקים ובסודות החכמה מפני שאלו הם המלבושים (בארמית = תיקונין) שלה ותכשיטיה" (זוהר ח"א ח.). בתיאורו של הזוהר נהפכת התורה לנדוניה של הכלה, העומדת להיכנס לחופה עם בעלה. החכמים יושבים כל הלילה ועוסקים בתורה, כלומר בתכשיטי הכלה, ובזכות כך הם זוכים להיות שושביניה של כנסת ישראל והם מובילים אותה אל חופתה שתיערך עם שחר.

כדי שלא להחמיץ אף אחד מתכשיטיה של הכלה מונה האר"י, המקובל הגדול בן המאה ה-16, תכשיטים אלו לפי רשימת התכשיטים שבהם התקשטו בנות ציון בפרק ג של ישעיהו. הואמוצא שיש עשרים וארבעה תכשיטים כאלו. עשרים וארבעת התכשיטים הופכים להיות בדרשתו לעשרים וארבעה ספרי התנ"ך, ומשום כך יש לקרוא, לדבריו, שלושה פסוקים ראשונים ושלושה פסוקים אחרונים מכל פרשה ומכל ספר בתנ"ך. הקריאה בליל שבועות תולה על הכלה תכשיט אחר תכשיט, ומקשטת אותה לקראת כניסתה לחופה.

תמונה זו, הנמשכת מגובהי המיתוס הקבלי ועד להלכה למעשה, יוצרת כמעט כבדרך אגב משמעות אחרת לגמרי של חג מתן תורה. התורה, לפי ספר שמות, היא מתנתו של הקב"ה לעם ישראל. הקב"ה ניסח את דברו במלים קצובות, ואת הטקסט העליון הזה, תמצית הווייתו, העניק לעם ישראל במתן תורה. בדימוי החתונה נהפכת התורה למתנת החתונה של הבעל לאשתו, ומסירתה היא תמצית זיווגם של השניים; או, כמפורש אצל הנביאים, לכתובתה של האשה-העם, שנתן לה בעלה מתחת לחופה - כך שהעובר על מצוותיה פוגע בשטר הנישואין העליון. אך לפי הטקס המתואר בזוהר, התורה אינה ניתנת מלמעלה למטה, אלא להפך. התורה היא הנדוניה של הכלה, שנותנים לה החכמים כדי שתבוא בהם אל המלך.

חז"ל ניגשים אל פסוקי התורה כשדר שהגיע אליהם מהר סיני, שארית מן החתונה ההיסטורית בין הקב"ה לבין העם. הם קוראים אותם שוב ושוב ומפרשים אותם שוב ושוב מתוך ניסיון להבין את ההוראה המדויקת, הרלבנטית לחייהם כאן ועכשיו. הם דומים למי שקורא שוב ושוב את כתובת החתונה של הוריו, או חוזר ומתבונן בצילומי החתונה שלהם, כדי להבין מהם משהו על חייו שלו היום. לעומת זאת, בעיני מקובלי הזוהר והאר"י, החתונה לא אירעה רק בעבר; היא עומדת להתרחש בסופו של הלילה העומד לפנינו. פסוקי התורה מהר סיני משמשים תכשיטיה של הכלה כאן ועכשיו, ויש להגיד אותם בפה כדי להביא את הכלה אל חופתה. בעיני חז"ל, אחרי שניתנה התורה ניתק הקשר בין עליונים לתחתונים, ועתה תפקידם הוא להבין ביתר דיוק את כוונת הטקסט שניתן מלמעלה. אך בעיני המקובלים, הקשר בין עליונים לתחתונים רק התחיל במתן תורה ועתה, בזמן התיקון, מתהפך כיוונו של לימוד התורה ועתה הוא פועל מלמטה למעלה.

ההתכווננות הנפשית של לומד הזוהר שונה לחלוטין מן הלומד לימוד חז"לי קלאסי. לימוד התורה הזוהרי אינו רק מאמץ אינטלקטואלי להבין את המסר הנמסר מלמעלה, כדי שאפשר יהיה לעצב את מעשי הלומד על פיו. זה מאמץ שמטרתו לקשט את כנסת ישראל בעזרת התורה. מובן שלא מדובר על לימוד ללא הבנה; לימוד ללא הבנה אינו לימוד, אך עליו להיות בעל סגולה נוספת חשובה יותר - עליו להיות מכוון. המקובלים טוענים את הטקסט שניתן בסיני בכוח מאגי עד כדי כך שהוא מסוגל לעלות למעלה ולחבב את הכלה על בעלה.

לפי חז"ל נקרא החג "חג מתן תורה" על שמה של החתונה ההיסטורית בין כנסת ישראל לקב"ה. אך לפי מקובלי הזוהר נקרא החג "חג מתן תורה" על שם תפקידו של האדם בעסק. האדם אינו סביל ביחס למציאות המטאפיסית; לפי הזוהר מעורב במציאות זו ויכול להשפיע עליה. כך נהפך ה"תיקון" במשמעות "קישוט" ל"תיקון" במשמעות המודרנית של ההפך מקלקול.

כאשר השושבינים-החכמים מקשטים את השכינה ומלבישים אותה במחלצות התורה הם מתקנים את המצב המקולקל שו היתה כנסת ישראל רחוקה מבעלה ושקועה במצרים. הדימויים של המצב המרוחק ושל המצב הקרוב של כנסת ישראל ובעלה לווסת האשה מאירים את תמונת הקלקול והתיקון באור אחר, קטסטרופלי פחות, אנושי יותר. הקלקול אינו קטסטרופה חד-פעמית, אלא מצב מחזורי המתרחש אחת לשנה, וכנסת ישראל מגיעה אליו סמוך לחג הפסח. בפסח היא יוצאת ממצרים, ובשבועות היא מתעטרת בפסוקי התורה היוצאים מפיהם של החכמים ושבה אל בעלה.

כפי שהקלקול איננו טוטאלי כך גם התיקון. בבוקר חג השבועות לא נקום ככל הנראה אל מציאות מתוקנת לחלוטין, הרמונית ונטולת מכאוב. המהלך המחזורי של ריחוק וקירוב, של גלות וגאולה, פועל לצדו של המהלך ההיסטורי הכללי, שבו הגאולה היא מעשה חד-פעמי, טוטאלי ולא מחזורי. ואולי משום כך מתוארת הגאולה הזאת, החד-פעמית והסופית, לא כגאולה מחזורית של צדו הנשי של הקב"ה, אלא כביאתו של הגואל היחיד, הזכרי, משיח בן דוד.




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו