בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

משרתים הם ריח המפוזר בחדרינו

אף על פי שהרצח הסדרתי הוא "הפשע המגדיר את ימיה האחרונים של המאה העשרים", הדיון בפרשת הרצח של האחיות פאפן חורג מגבולות המאה הקודמת ומזהויות ברורות

תגובות

אחיות לרצח: פרשת האחיות פאפן בראי ביקורת התרבות, מאת רייצ'ל אדוארדס וקית' רידר, תירגמה מאנגלית מריאנה בר, הוצאת רסלינג, 2011, 219 עמודים

ערב אחד ב-1933, בעיר לה מאן שבמערב צרפת, רצחו שתי האחיות כריסטין ולאה פאפן, שהיו בנות 28 ו-21, את הגברת לאנסלן, בעלת הבית שבו עבדו כמשרתות, ואת בתה ז'נבייב. הן עקרו את עיניהן בידיהן, חתכו את רגליהן בסכיני מטבח והשחיתו את גופותיהן. לאחר שניקו את עצמן, שכבו יחד במיטה בחדרן שבעליית הגג, והמתינו עד בוא המשטרה.

ספרם המרתק של רייצ'ל אדוארדס וקית' רידר מבקש לפצח שתי אניגמות הקשורות בפרשה. הראשונה היא כמובן האניגמה של האירוע המזוויע עצמו. לשם כך הכותבים מתארים את הרקע המשפחתי של האחיות, את חייהן לפני הרצח, את אופי הבורגנות בצרפת הפרובינציאלית ואת הסיקור העיתונאי אז. האניגמה השנייה היא טקסטואלית, ונוגעת לריבוי העצום של טקסטים מחקריים ואמנותיים, שהפרשה הניבה במשך למעלה משישים שנה. הכותבים מנתחים שורת טקסטים כאלה, החל מתיאוריות פסיכואנאליטיות המפרשות את המקרה וכלה בגרסאות הפרשה שעובדו לקולנוע.

הם מנתחים, למשל, את פרשנותו המוקדמת של ז'אק לאקאן לפסיכוזה פרנואידית (1933), את הסיפור הקצר "ארוסטראטוס" של ז'אן פול סארטר (1939), את המחזה "המשרתות" של ז'אן ז'נה (1947), את הרומאן העממי "השטן שבעור" של פולט אודייה (1966), ואת הסרטים "התהומות" של ניקו פפטקיס (1963), "אחותי" של ננסי מקלר (1994) ו"הטקס" של קלוד שברול (1995). השאלה העולה הן מניתוחי העדויות התקופתיות על האירוע הן מניתוחי השכפולים המאוחרים שלו היא, אם שורשי הפשע נעוצים בהקשרים החברתיים שהאחיות מושטרו בתוכם או בהיסטוריה הפרטית הבעייתית שלהן. במתח שבין החומרי המזוויע שניטלה מהותו לטקסטואלי המתחיה תדיר נעוצות סוגיות של מעמד חברתי ושל מיניות בתוך המשפחה.

האניגמות הללו מקבלות, כמובן, תשובות מורכבות ושונות, המחיות אותן מחדש. הקשר בין האירוע המחריד לבין הריבוי הטקסטואלי הזה של שיעתוקים, מחוות ועיבודים, נראה לרגעים כחלק משיח המתענג על מילוליות. כלומר, מעין השתכשכות טקסטואלית במרחץ הדמים המלווה בהתענגות אשמה. אך ספרם של אדוארדס ורידר מצליח לחרוג משדות השיח שהוא פועל בתוכם. הוא לא רק מתייחס למאה העשרים, ולתיאוריות הפרשניות שצמחו ממנה ושלטו בה כדי להבין את פרשת פאפן, אלא גם משתמש בפרשה כדי לבחון תיאוריות אלה. כך נעשית פרשת פאפן לפרדיגמה לבחינת "היבטים שונים בהגות המחברים וברעיונות שהעסיקו אותם". אחת המסקנות היא שבלב הפרשנות האינטלקטואלית והאמנותית של המאה העשרים שוכנת שאלת משמעות האחר, ועולה שאלת ההשתקפות (יחסי המראה, "הכפיל") בין האני לאחר. לפיכך, גם הקריאה התרבותית הופכת רפלקסיה על עצמה ועל הדרכים השונות שלפיהן היא מתארת את מושא ההתבוננות שלה.

הספר חושף בצורה מעוררת השתאות הן את התובנות הן את ההדחקות של המחשבה המודרנית, בייחוד בהקשר של מה שלא נראה לעין. בעקרן את עיני קורבנותיהן, האחיות פאפן סיכלו את האפשרות היחידה של עדות ראייה לפשען. השאלה כיצד ראו בעלת הבית ובתה את כריסטין ולאה ומה הן חשבו שהן יודעות על משרתותיהן הופכת להיות: מה בראייה היה בלתי נסבל כל כך בעיני האחיות, עד שהמוצא היחיד היה לעוקרו מן השורש, תרתי משמע? במלים אחרות, כיצד לאפיין את המבט הבורגני על המשרת/ת? כלום האין-מבט מאפיין אותו? כלומר, היותן של משרתות "בלתי נראות" על ידי מעבידותיהן?

הלן סיקסו טוענת כי כל משרתת מגלמת את מה שמודחק אצל בעלת הבית. במחזה "המשרתות" של ז'נה, למשל, הקשר הפרדוקסלי בין אי-נראות ויחסי מראה מגיע לידי מימוש קיצוני. היחס המעמדי הנוקשה והמכפיף של המשפחה הבורגנית למשרתיה כרוך בהדחקת הדומות, והאחיות חותרות תחתיה. לשם כך, ז'נה הופך את הפרשה למשחק תפקידים מתמשך, שבו אחת האחיות משחקת את המאדאם, והאחרת - את אחותה. הן לובשות את שמלות המאדאם כי, כפי שמצהירה אחת מהן: "נמאס לי. נמאס לי להיות החרק!"

האי-נגישות של המעמד הנמוך להון התרבותי של המעמד הגבוה, יחד עם הקירבה היומיומית לעולם הפיסי של מעמד זה, מתעתעת במשרתות. בעולמו של ז'נה, הדבר הזה מחולל שינוי זהותי בלתי הפיך. ז'נה מפליא לתאר את הכפילות שבין אם לבת, בין שתי אחיות, ובין מעסיקה למועסקת. המתרחש במחזה אינו מאיר את פרשת פאפן כנקמה גרידא אלא כמרד שנוצר כתוצאה מהפנמת השליטה של בעלת הבית ביחסים שבין האחיות. כפי שכותבים אדוארדס ורידר, "אכזריות המתקפה שלהן ייצגה התמזגות שטנית, הרס של הבדל באמצעות הריגת הלא-עצמי/אחר... שהיה בו בזמן גם הרג של עצמי".

באחד מרגעי המחזה המביא לשיא את ההשלכה ואת ההפנמה, אחת האחיות המגלמת את מאדאם מבטאת את מה שלא נאמר, את האין-מבט: "אני שונאת משרתים. אני שונאת אותם. את הגזע הזה, הבזוי והשפל. משרתים לא נמנים על המין האנושי. הם תופעה זמנית. הם ריח המפוזר בחדרינו, במסדרותינו, החודר לחוטמינו, לפינו, המזהם אותנו. אני, אני מקיאה אתכם!" ברמה המינית, העיוורון של הבורגנות הכרוך בפרשת פאפן הוא קיצוני. המחברים מציינים כי הסביבה המיידית של האחיות התעלמה מהפשעים שנעשו בתוך המשפחה (אביהן של כריסטין ולאה ניצל מינית את אחותן הבכורה), ומנטישת האם את בנותיה.

חלק מהטקסטים, בעיקר הגירסאות הקולנועיות של הפרשה, מתארים יחסים (משוערים) לסביים אינצסטואליים בין כריסטין ללאה. גם אלה, כמובן, היו בלתי נראים בעיני הסביבה. אין ספק כי במובן זה האחיות פאפן מגלמות את החרדות הבורגניות לגבי מיניות במשפחה. בעיני צופים בורגניים, עליית הגג שלהן משמשת אתר של אחרות היוצר - הן הימשכות חרדה, היות שהוא רחוק דיו אך גם קרוב דיו לעורר חשש. המשיכה הלא מדוברת של הבורגנות לעליית הגג, כמטונימיה לפשע, גם היא חלק מכפילות עצמית וגינוי עצמי, כלומר, אות ליחס דו-משמעי - מגנה ומעריץ - של הבורגנות לתשוקות של המעמד הנמוך. אך באופן גלוי, כחלק מיחסי הכוח, נשמרות ההדחקה המינית והמעמדית ונמשכים ההשפלה והנידוי.

המרקחת של משפחה לא מתפקדת, דיכוי מעמדי ומיני, מיניות אינצסטואלית לסבית, אפשרות של פסיכוזה, אלימות של נשים כנגד נשים, ופשע - מצביעה, כדברי המחברים, על חברה "שלא נואשה מלשאוף לדכא את האחרות שלה". אם אכן, כפי שהם טוענים, הרצח הסדרתי הוא "הפשע המגדיר את ימיה האחרונים של המאה העשרים", השאלה שהקורא/ת מהרהר/ת בה בתום הקריאה היא איזו "פירמידת פנטסיות" תאפיין את המאה ה-21, שבה מחליף הטרוריסט/ית את הרוצח/ת הסדרתי, הגזע מחליף את המעמד כהבדל המכריע, וריבוי הזהויות המיניות מחליף את הבחירה בזהות אחת בלבד.

"אחיות לרצח" מאפשר דיון מורכב ורלבנטי גם בזכות התרגום המבריק של מריאנה בר. המתרגמת מוסיפה הערות מאירות עיניים המחדדות, מחד גיסא, את אופייה של ההתענגות המילולית השליטה במחקר זה, ומאידך גיסא מגבילות אותה על ידי התייחסויות לשפת המקור. כך, למשל, המתרגמת עוקבת אחר הפונטיקה של הצרפתית כדי להצביע על מקרים שבהם למלה מסוימת כמה משמעויות, שחלקן נרמזות משמיעת המלה בשפת המקור. בהקשר של ניתוח הסרט "התהומות", למשל, היא מציעה כי הצירוף של תווית יידוע נקבית לשם הנשמע בצרפתית כמו המונח "אב" רומז על כך שהאב בבית המשפחה הוא בעצם האם. מי שקשוב להוראה של ז'נה, למשל, שאת תפקיד המשרתות יגלמו גברים (מה שלא התממש בסופו של דבר), או לניתוחים הפסיכואנאליטיים העוסקים באב הנעדר, ימצא שהערות כאלה הופכות את התרגום לטקסט בפני עצמו, ואת "האמת של הרהיטות הדוממת המזעזעת שבמעשה של כריסטין ולאה" - לחוויית קריאה מגוונת ועשירה, אניגמטית ככל שתהיה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו