בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הזהו תיאודור?

תיאודור הולדהיים, המחנך, המוסיקאי, והמדריך מ"השומר הצעיר" שהשפיע עמוקות על חייו של עמוס קינן - וגם על חיי שלי - צויר להפליא בספרה של נורית גרץ, "על דעת עצמו". לילי נדב, בסיפור ושמו "בחזרה לבית אלפא" שהתפרסם עתה בכתב העת "גג", מתארת - אמנם בלי לציין שם מפורש - את המדריך הכריזמטי כמי שמתעלל בגיבורה הצעירה בכל דרך אפשרית

2תגובות

דמויות היסטוריות משמשות בספרות בדרכים שונות ומשונות. יש שדמות כזאת מופיעה בהקשרה הצפוי, והסופר רק מוסיף לה נופך משלו בהתאם להשקפותיו ההיסטוריות או הפוליטיות; כך עשה טולסטוי בדמותו של נפוליאון כשהשתמש בה לייצוג השקפותיו בכתיבת "מלחמה ושלום", וכך עשה סולז'ניצין בסטאלין בספרו "במדור הראשון". כך קורה כאשר מדובר בדמות רחוקה, אבל איך נגיב כשנגלה ביצירה דמות קרובה ומוכרת? לכאורה הדמות זוכה לחיים חדשים בספרות, אבל איזה מין חיים?

כשהשתמש אלון חילו בספרו "אחוזת דג'אני" בשמו של חיים מרגליות קלווריסקי קמה זעקה, מפני שהגיבור שנשא את השם בספר התנהג לחלוטין לא כפי שאפשר היה לצפות מדמותו המתועדת. רבים סברו, כולל בני משפחתו של קלווריסקי, שלא היתה הצדקה להשתמש בשמו וליצור אשליה של תיעוד בשעה שמדובר בבדיון גמור. חילו נאלץ להגיע להסכם עם צאצאיו של קלווריסקי, ולציין בהבלטה במהדורות הבאות של ספרו שמדובר ביצירה בדיונית, אף שבכך לא ממש נפתרה הבעיה.

קלווריסקי, שהלך לעולמו לפני למעלה משישים שנה, היה מוכר לי בשמו בין היתר מפני שהיה לו קשר מסוים לתולדות משפחתי. הוא עמד בשנות העשרים בראש "הלשכה הערבית", שנהפכה אחר כך ל"לשכה המאוחדת" של ההנהלה הציונית; אבי, אהרן חיים כהן, היה איש המודיעין של הלשכה, וכשחקרתי את תולדות חייו של אבי נתקלתי גם בקלווריסקי. בכל זאת, מדובר בדמות רחוקה שלא יכולתי להכיר אישית.

חוויה שונה לחלוטין היא המפגש עם אדם מוכר, ששמו מעורר זיכרונות של פנים, מלים ומעשים. כך קרה לי כשמצאתי, להפתעתי, בספרה של נורית גרץ "על דעת עצמו: ארבעה פרקי חיים של עמוס קינן", בפרק השלישי של החלק הראשון (עמ' 74 ואילך), את דמותו של תיאודור, המדריך מ"השומר הצעיר" שהיתה לו השפעה רבה על חייו של קינן. כמה מפליא שגם אני, הצעיר מעמוס קינן בעשרות שנים, הושפעתי בשנות התבגרותי, בנסיבות שונות לחלוטין, מאותו אדם.

"תיאודור" הוא ללא ספק תיאודור הולדהיים. נורית גרץ כותבת בפתח ספרה: "הנפשות הפועלות הן אפוא דמויות אמיתיות, אך רובן מופיעות בשמות בדויים וחוות חוויות שהן תערובת של מה שהיה ומה שלא היה". אבל את שמו של תיאודור, שאותו מצאה ביומני הנעורים של קינן, לא שינתה, אף ששם משפחתו אינו נזכר. דומה שגם החופש שנטלה לעצמה בעיצוב הדמויות שונה מאוד מזה של אלון חילו, ולפחות במקרה של תיאודור נצמדה לכתוב, והוסיפה את מחשבותיו המשוערות של קינן, שמסתברות מההקשר התיעודי.

תיאודור הולדהיים הלך לעולמו ב-1985, אבל לא מעטים עוד זוכרים אותו ממקומות וזמנים שונים, שכן היתה לו נוכחות בולטת והשפעה על רבים כמדריך ב"השומר הצעיר", כמורה במסגרות שונות וכמחנך בתנועה הקיבוצית. הוא היה איש אשכולות אמיתי: מתמטיקאי ופיסיקאי, בקי בפילוסופיה ובספרות, מוסיקאי ומלחין מוכשר, שכמו רוב המלחינים הישראלים של מוסיקה קונצרטנטית, לא זכה לביצועים מרובים של יצירותיו. הוא היה אדם נערץ, כמעט גורו. היה לו גם צד דוגמטי: הוא היה סוציאליסט אדוק, והיה עלול להיות גם קשה במצבים מסוימים, כי היה נחרץ בדעותיו ולא נטה לפשרה.

הוא נולד בברלין (והיה יקה בכל רמ"ח אבריו), גדל בתל-אביב, למד אצל טובי המוסיקאים בעיר ובמקביל היה פעיל ב"השומר הצעיר" והצטרף עם חבריו לקיבוץ בית אלפא, שבו היה חבר עד מותו. בראשית שנות החמישים היה שליח התנועה בארצות הברית, ושם למד בבית הספר למוסיקה ג'וליארד בניו יורק. שם גם פגש את אשתו רחל פישמן, שהיתה משוררת יידיש מוערכת ופורייה.

שלא כעמוס קינן, אני לא הייתי חניכו של תיאודור במסגרת כלשהי, אבל הכרתי אותו היטב. בשנים שלמדתי בבית ספר תיכון ושירתתי בצבא השכירה לו אמי חדר בדירתנו בירושלים. הוא היה עולה לירושלים ליומיים-שלושה בשבוע כדי ללמד בבית הספר לחינוך של האוניברסיטה העברית ובמכון להכשרת מורים "כרם". אמי, שהתאלמנה בצעירותה, ותמיד חיפשה אוזן קשבת למצוקותיה, מצאה בתיאודור מאזין ויועץ נאמן, בייחוד בכל הנוגע לבנה המתבגר. אני, שלמדתי אז בתיכון יוקרתי, והייתי מכל בחינה "ילד טוב ירושלים", גם אם עברתי את שנות ההתבגרות בקשיים מסוימים, הייתי שומע אותה מעבר לקיר, השכם בבוקר, בשעה ששטחה את תלונותיה עלי באוזני מי שעד מהרה ראתה בו סמכות חינוכית מהמעלה הראשונה. תיאודור היה מקשיב ומייעץ, ובעיקר מרגיע את חששותיה.

נוכחותו של תיאודור בחיינו לא היתה רצופה, אבל הורגשה היטב. הוא היה בא ליומיים-שלושה ושב לקיבוץ, ובחופשות הלימודים נעדר לעתים שבועות. בכל פעם שחזר היה מבקש לשמוע על מעשי וחולק אתי את דעותיו בנושאים שונים כגון חינוך וענייני השעה. תמיד העניק לי תמיכה ועידוד, גם כשהיו לו דברי ביקורת. ברבות הימים פגשנו גם את בני משפחתו, ביניהם אמו הקשישה, שעדיין חיה אז בתל-אביב. היה בו סוג של קסם, ותמיד הקשבתי לדבריו בתשומת לב, אבל לא את כל דעותיו קיבלתי. היה בו משהו כמעט אקזוטי בעיני, כמי שבא מעולם קצת אחר, עם מערכת סדורה מאוד של עקרונות וערכים שלא לכולם הייתי שותף. לפעמים הרגשתי כמי שמנסים לנטוע בו אמת בלעדית, אבל סירבתי לומר "נעשה ונשמע".

אפילו במוסיקה, תחום שלא היה לי בו ולו שמץ מהידיעה ומהיכולות שלו, התאמצתי לשמור על עצמאותי. באותה תקופה הייתי נאמן, בין היתר, הן לבאך והן לצ'ייקובסקי; לראשון לא היתה לו התנגדות, כמובן, אבל את השני לא סבל; ראיתי בכך ביטוי דוגמטי למסורת הגרמנית הנגועה בדעות קדומות. גם היום אני יכול לשמוע אותו מכריז: "מה הטעם להתלונן כל הזמן ?אני נורא עצוב!', בעוד שאצל מוצרט זה בדיוק זה". לא השתכנעתי. חשבתי שאם מקשיבים היטב לצ'ייקובסקי, אפשר לשמוע הרבה יותר מאשר "אני נורא עצוב!" אבל דומני שברבות הימים למדתי להבין למה התכוון כשדיבר על ה"בדיוק זה" של מוצרט. כמו בנקודה זו כך גם בעניינים אחרים אני יכול לחוש בדיעבד את השפעתו עלי בטווח הארוך; לא פעם אני מוצא את עצמי נזכר בהערות ובאבחנות שלו שהתנגדתי להן אז, אבל שלמדתי לקבל במרוצת הזמן. דווקא בנעורי הייתי שמרן יותר מאשר בבגרותי, ויכול להיות שלזרעים שזרע בי היה חלק בשינוי שעברתי.

תיאודור יצא מחיי כעבור שנים ספורות של היכרות. אמי נפטרה בטרם עת, הדירה נמכרה, ודומני שהוא לא שכר לו חדר אחר בירושלים, אבל חשתי בחסרונו וניסיתי לשמור על קשר. פעם אחת ביקרתי אותו בקיבוץ, וכעבור זמן בבית החולים "הדסה". תיאודור סבל ממחלת כליות קשה רוב חייו, ועבר ניתוחים וטיפולים, שעמד בהם בגבורה. המחלה הכריעה אותו בהיותו בן 61. הוא מת, אבל לא נשכח.

דמותו של תיאודור העולה מבין דפי ספרה של נורית גרץ היא במידה רבה דמותו של האדם שהיה מוכר לי, אף שהוא עדיין צעיר אז בשלושים שנה. בהופעתו הראשונה בספר הוא מנגן לחניכיו בפסנתר קונצ'רטו של באך, ואחר כך מלווה בנגינתו את שירתם וריקודיהם; "וכנראה בהשפעת אותו קונצרט של תיאודור", כותבת גרץ על עמוס קינן, "כשהוא סוגר את היומן ויוצא החוצה, הוא שומע את הרחובות מנגנים" (עמ' 75). אחר כך קורא תיאודור שיר של קינן ומעודדו לכתוב, וגם לשמור על קשר אתו: "יש לי כתובת: תיאודור, בית אלפא" (עמ' 83).

עמוס, שמסתבך תדיר בבית הספר ובתנועה, מוצא אצלו אוזן קשבת. כשתיאודור בא לביקור בתל-אביב ומוצא את עמוס עובד במוסך, הוא דוחק בו לשוב ללימודים: "אתה, לעתיד יש לך תרומה אחת, אתה תכתוב". עמוס עדיין מתווכח: איך ידע שיש לו כשרון? אבל התשובה חד משמעית: "אתה יודע. מי שיש לו - יודע. ואתה, אף פעם אל תפקפק בזה" (עמ' 103). מן הסתם היה קינן מגיע לכתיבה גם ללא תיאודור, אבל ניכר שגרץ מייחסת לו השפעה כמעט מכרעת על חייו של בן זוגה וגיבור ספרה. היא שבה ומעלה זאת בפרק הסיום של הספר, המתאר את שקיעתו של קינן בשנותיו האחרונות ואת מאמציו להמשיך ולכתוב: "הרי ברור לו, עוד מילדותו, עוד מהשיחה הרחוקה עם תיאודור, שלכל מה שהוא עושה יש ערך ושמי שאינו חושב כך טועה" (עמ' 520).

את הדמות שמתארת גרץ הייתי מזהה, כמדומני, גם אילו החליפה את שמה. המדריך שמנגן בפסנתר, שמעודד את כשרון הכתיבה אצל אחרים, שדוחק בכל אדם להיות נאמן לעצמו ולממש את הפוטנציאל הטמון בו: בכל אלה, במרוצת שלושים השנה שחלפו מאז פגש בו עמוס קינן בתל-אביב ועד שפגשתי בו אני בירושלים, הוא לא השתנה.

בכך לא תמו ההפתעות. לאחרונה שבתי ונתקלתי בתיאודור ביצירה ספרותית אחרת, שבה הוא לובש דמות הפוכה לחלוטין מזו שמציגה גרץ, ומזו המוכרת לי. בחוברת "גג: כתב עת לספרות", גיליון 21 (2009) בעריכת חיים נגיד, מופיעים "שני סיפורים" מאת לילי נדב, שהראשון שבהם נקרא "בחזרה לבית אלפא" (עמ' 16-23). התרשמותי היא שלא מדובר ב"סיפור" של ממש, אלא בפרק זיכרונות מעובד קלות בתוספות של דמיון, ושלפחות חלק מהדמויות מופיעות בו בשמן האמיתי. המחברת מספרת מקצת מחוויות ילדותה העשוקה בבית אלפא: כיוון שהיתה יפה ומוכשרת, כולם התעללו בה. גם כשנשלחה ללמוד שנה ב"תיכון חדש" בתל-אביב ידעה רק בדידות, למרות כשרונותיה המרובים, ולבסוף הושבה לסבלותיה בקיבוץ.

כאן מגיע השיא: היא נופלת לידיו של המורה והמדריך תיאודור ("שלא הוכשר להוראה, אבל נחשב ?בחור מוכשר'") שמתעלל בה בכל דרך אפשרית. גם כאן אין הוא נזכר בשמו המלא, אך אין ספק בזהותו. כשכתבה עבודה מצוינת בספרות הוא לקח את המחברת והראה אותה בגאווה לחברו "כדי להאדיר את שמו", אבל "אני לא קיבלתי הערכה או מלה טובה" (עמ' 21). הזהו תיאודור, שמטפח את כשרונותיהם של חניכיו? האומנם היה עשוי לנכס לעצמו הישגים של תלמידה? אבל זה עוד החלק הקל. הנערים המגודלים בכיתה ממשיכים כל העת להרביץ ולהציק לה. "המשך ההתעללויות והמכות הדאיג כנראה את תיאודור, שלא העז לטפל בנושא כמחנך, ונקט בדרך אכזרית ומניפולטיבית מאוד" (שם). הוא דרש והשיג מכתב השמצה שקרי עליה מקן ה"שומר הצעיר" שבו היתה פעילה בתל-אביב. במקום לקבל את "סמל הבוגרים" היא גורשה מקבוצתה במוסד החינוכי, ונשלחה להתגורר באוהל בפאתי הקיבוץ.

אין בידי מקורות מידע על מה שהתחולל בבית אלפא לפני כשישים שנה; יכול להיות שתיאודור אמנם פגע במספרת בדרך כלשהי, אולי מסיבות שאין היא מפרטת. כאמור, הוא בהחלט היה יכול להיות דוגמטי ונוקשה בכל הקשור לאמונתו בעקרונות התנועה וחיי הקיבוץ. אבל כיצד מתיישבת הדמות האנטי-חינוכית שהיא מתארת עם הדמות שגילתה נורית גרץ באותה תקופה, או עם הדמות המוכרת לי כעבור שנים? לפקפוקים שהתעוררו בי ביחס לגירסתה של המספרת תרמו פסקאות הסיום של חיבורה:

"שתי עשרות שנים אחר כך, ואני כבר מרצה באוניברסיטה, מוערכת ומעורה בקמפוס, מבקשת ממני אשתו המשוררת של תיאודור המגיעה מהקיבוץ כתלמידה, אך אינה זכאית להשתמש בספרייה, את עזרתי. הסכמתי בתנאי שאמא שלי ?לא תשמע ולא תדע'. לאמא שלי זיכרון ארוך, והיא לא שוכחת ולא סולחת. האשה היתה אסירת תודה על עזרתי ואני חשתי סיפוק ושמחה, שכאשר התהפכו היוצרות והכוח היה בידי, נהגתי בחוכמה ובנדיבות. לאחר מעשה - שמחתי על כעין ?נקמה הפוכה', על סגירת מעגל או חשבון... לא יכולתי לשער, שבלי קשר אלי, יש לקוסמוס מעגלים וחשבונות משלו, שכעבור שנים בודדות, גם המחנך שלי וגם אשתו במחצית חייהם ימותו איש במחלתו. לא היו להם ילדים" (עמ' 23).

אכן, נדרשת מידה מופלגת של "חוכמה ונדיבות" כדי לעזור לאשה שלא היה לה כל קשר עם חיי המחברת, פרט לעובדה שנישאה כעבור שנים למחנך שלה בקיבוץ, להשתמש בספרייה (ואגב, כמורה באוניברסיטה היתה לתיאודור גישה חופשית לספרייה, וספק אם אשתו נזקקה לעזרת אחרים, אבל מילא). ובהתחשב ב"חוכמה ונדיבות" שהמחברת מייחסת לעצמה, איך אפשר להבין את ההתחשבנות הקוסמית שהיא מנהלת במשפט האחרון?

כאמור, תיאודור מת בן 61, לא בדיוק ב"מחצית חייו", אלא אם סופרים עד מאה ועשרים. אשתו רחל סבלה ממחלה קשה עוד יותר ממנו, סוג של כשל חיסוני, ומתה בטרם ימלאו לה חמישים, חודשים אחדים לפני בעלה. גם בפרט האחרון לילי נדב לא דייקה: אמנם לזוג לא נולדו ילדים, אבל הם אימצו שני בנים, וגידלו אותם באהבה רבה. אני עד, ומלבדי יש בוודאי עוד רבים. זכורני גם שלפני שנים רבות ראיתי תוכנית בטלויזיה שבה סיפר אחד הבנים, שהיה אז רפתן בקיבוץ, על הוריו המאמצים.

דומה שיצירות הנכתבות על קו התפר שבין ספרות ותיעוד, בדגשים שונים לצד זה או זה, הפכו אופנתיות במיוחד בדור האחרון. בעיקר זוכים סופרים או פילוסופים לככב ביצירות פופולריות של בדיון-תיעודי או תיעוד-בדיוני (דוסטוייבסקי, ניטשה, ולטר בנימין ורבים אחרים). ספרו של אלון חילו מתאפיין בכך שהוא השתמש בשם אמיתי ובנסיבות היסטוריות אותנטיות, אבל לצורך יצירה שכולה בדיון במסווה של תיעוד. נורית גרץ השתמשה קודם כל בתיעוד, ועל גביו הוסיפה קומה של מחשבות ואירועים המסתברים מהנסיבות. היא עסקה באדם מוכר וקרוב לה, אך רוב ספרה הוקדש לתקופה בטרם תכיר אותו, ולכן אין המדובר בזיכרונות.

"סיפורה" של לילי נדב, לעומת זאת, עיקרו זכרונות, ודומה שנכתב לצורכי התחשבנות עם מי שכבר אין באפשרותם להגיב. להבדיל, גם ספרו של עמוס עוז "סיפור של אהבה וחושך" עיקרו זיכרונות, ועשרות דמויות מופיעות בו בשמן האמיתי; למרות זאת, אולי בשל קטעי הבדיון שהוסיף לזיכרונותיו, התעקש המחבר להציג את ספרו כרומאן. אלה ועוד הן דוגמאות לדיפוזיה שבה נמצא בימים אלה השדה הספרותי-תיעודי. בשדה הזה כבר אין כללים מחייבים, אבל אולי לא מיותר להתריע: סופרים, היזהרו בדבריכם, ביחוד כשאתם משתמשים ביצירותיכם בשמות אלה שיש עדיין מי שמכיר וזוכר אותם. לכל איש יש שם, והשם הוא הנפש.



שדות בית אלפא. לנטוע אמת בלעדית


תיאודור הולדהיים. משהו כמעט אקזוטי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו