בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תחייה מתוך הדיכאון

בניגוד בולט לעמדתה המסורתית של ביקורת הספרות העברית הלאומית, אריאל הירשפלד מגלה שההתקרבות אל הסנטימנטלי לא הילכה אימים על ביאליק. דווקא גילוי הרגש הזה מאפשר קריאה פוליטית בין השיטין

תגובות

כינור ערוך: לשון הרגש בשירת ח"נ ביאליק, מאת אריאל הירשפלד, הוצאת עם עובד, ספריית אופקים, 2011, 333 עמודים

בספרו "כינור ערוך: לשון הרגש בשירת ח"נ ביאליק" מערער אריאל הירשפלד על הפרדיגמה ששלטה עד כה בחקר שירת ביאליק. המקום המדויק שהוא מתערב במסורת הארוכה של הדיון בשירת ביאליק הוא הפער בין הדרך שבה התרבות הלאומית העברית מדברת על עצמה, מנסחת לעצמה את דרכה ובעיקר מייצגת את עצמה, לבין הדרך שבה היא פועלת הלכה למעשה. מצד אחד, יש לה צורך להציג במרכזה את ה"אני" שלה, כמכונן את עצמו ברוח הנאורות כבעל סמכות עצמאית ואוטונומית, על גבי תשתיתה של התרבות הציונית כתרבות לאומית מודרנית. גם ביאליק, במאמרו "שירתנו הצעירה", כשהצהיר כי "ה'אני' הפרטי של היחיד וה'אני' הכללי של האומה מובלעים ופתוכים זה בזה כאחד ואין אתה יודע של מי קודם ושל מי עדיף", הדגיש בדבריו את הסמכות האוטונומית שבה "היחיד תובע בה את ה'מנה' או את הפרוטה שלו, הכל לפי כוחו". זה, אם כן, "אני", שמציג את עצמו כאוטנומי, כחילוני וכבעל קשר אורגני, פנימי, עם הטבע וכן עם הטריטוריה של ציון.

אלא שהירשפלד מראה בספרו שלמעשה, מצד שני, פני הדברים היו אחרים והתרבות הלאומית מכוננת בפועל אני הטרונומי, שדרכו מוכתבת על ידי כוחות שמחוצה לו: הטבע, האלוהים ובעיקר הזולת. קריאתו של הירשפלד גם מאפשרת לחשוף את המשמעות החתרנית של התוספת של ביאליק ש"הכל לפי כוחו", כהד לוויכוח בין אחד העם, שדרש להסתפק ולפעול בתרבות העברית על פי היכולת, לבין ברדיצ'בסקי, שדרש לפעול בה לפי הצורך והרצון. ביאליק מתייצב לצד אחד העם המגביל את האוטונומיה של האני, והצגתו כנזקק לכוחות מבחוץ (המוסר היהודי) כדי לכונן את הלאום.

את הפיצוח הזה של האוטונומיה ביצירת ביאליק, שמסמנת את לידתו של הסובייקט העברי המודרני (עמ' 97), מנתב הירשפלד דרך מחקר מעמיק, רצוף קריאות וירטואוזיות בשירי ביאליק, שכן, לדבריו, "השירה היא מגילוייו הנרגשים ביותר של רעיון האדם הלאומי החדש" (עמ' 13). באמצעות חקירת ייצוגי הרגש בשירים חושף הירשפלד את הלאומיות של ביאליק, וכדבריו - חושף בכך את התשתית הרגשית העמוקה של "המשורר הלאומי", המאפשרת לנו להבין את המורכבות הפוליטית. בניגוד בולט לעמדתה המסורתית של ביקורת הספרות העברית הלאומית, בעיני הירשפלד, ההתקרבות אל הסנטימנטלי אינה סכנה שמהלכת עליו אימים. בגילוי רגש, ואפילו עז, כלפי הזולת הוא אינו מזדרז לזהות סכנה של סנטימנטליות, ועל כן, כפרשן, גם אינו נחפז להציב סביב ביאליק חומת מגן, שתציגו באופן אוטונומי ומאופק.

ספרו של הירשפלד מנהל ויכוח, בחלקו סמוי, בחלקו הגדול גלוי, עם הדרך שבה קבעו מבקרים ובראשם ברוך קורצווייל ודן מירון את התודעה הביקורתית ביחס לביאליק במחצית השנייה של המאה העשרים. זה אחד הוויכוחים החשובים בתולדות עיצוב תודעתה העצמית של הספרות העברית המודרנית. הירשפלד מציע חלופה לעמדתו של קורצווייל, שהבחין בשירת ביאליק, בנחרצות, בין סובייקט לאובייקט (עמ' 125), וכן הוא מציע אלטרנטיבה לעמדתו של דן מירון, שבספרו המונומנטלי על ביאליק "הפרידה מן האני העני", שראה אור ב-1986, קבע את דמות האינדיבידואל האוטונומי, האנטי סנטימנטלי, שיצר ביאליק כמודל מופתי של שירה לאומית. ממחקרו של מירון עולה כי בסופו של מהלך סבוך ביותר כונן ביאליק את הסובייקט האוטונומי של הספרות העברית המודרנית, אותו "דובר דו-פני או תלת-פני, המקשר את הפרט עם הכלל ואת הרגש עם ההפשטה ההגותית" (עמ' 100), שמכוננת את האוניברסליות, שמייסדת את הסמכות האוטונומית של האדם, שהוא הסובייקט הלאומי החדש.

לכן, כשמפרש הירשפלד את "משירי הקיץ" של ביאליק, הוא חולק על תיזת ההיפרדות של מירון בין נפש האני האוטונומי לבין העולם שמחוצה לה (בשל האי-התאמה בין מעגל עונות השנה לבין נפש האני). הוא טוען שהנפש בשיר לא נפרדת מן העולם אלא דווקא מפנימה אותו כזולת; הדבר מעיד, לדעתו, על עמדתו הפוסט-רומנטית של ביאליק, שמכוננת "קשר עם הצרכים הפיסיים והמוסריים של הקיום" (עמ' 251) ומעניקה בכך תשתית איתנה לדמיון הלאומי, המצהיר, בדרך כלל, על מחויבות מוסרית.

כך גם בדיון ב"הבריכה", שהוא אולי שיאו של הספר. בניגוד למירון, שרואה ב"הבריכה" עיצוב של "אני" בוגר ומובחן מן העולם, מצביע הירשפלד על הצירוף "אני יודע יער" כ"בונה בבת אחת קשר של זרימה והגדרה בין ה'אני' ובין ה'יער'" (עמ' 142). הירשפלד דווקא מודע היטב לכוחה הלאומי, המפרה והמעצים, של האוטונומיה. כך, למשל, כשהוא כותב על "הפן הלאומי של נוכחות קרובה ואינטימית בדמויות הנשיות ב'הכניסיני' וב'לבדי'" (עמ' 224). אבל לא פחות מכך עולה מדבריו, שכדי לממש את עצמה, נדרשה התרבות הלאומית של ביאליק דווקא להטרונומיה, שמכוננת את ביאליק כגירסה מודרנית של משורר דתי .

הקשר העמוק של ביאליק עם התיאולוגיה, כלומר עם סמכותו של האל שמתערבת בהכרעותיו של היחיד האוטונומי לכאורה, יוצרת אמנם את ראייתו העצמית של ביאליק כנבחר וכ"גאון" - אבל גם בכינון דמותו כנביא (עמ' 98). כך בשיר "צפרירים", שבו מתקיים "ידע הבא מן האל בזרימה רצופה" (עמ' 125), כך גם ב"זוהר", שהוא "מיתוס אישי הנשען על החיבור בין העולם האלוהי לעולם האנושי" (עמ' 127); וכך גם ההתגלות הדו-כיוונית בשיר "בשורה", שבו "השמים הולכים ומגלים את עצמם ומתפשטים מכיסוייהם לקראת האדם" (עמ' 131), כשהלב מכיל את כל השפע האלוהי, שמחולל פריון בתוך ה"אני" (135). "הלב", טוען הירשפלד ביחס לשיר "הרהורי לילה", "הוא נציגו השגור של הזולת הפנימי המאפשר את השיח הלירי" (עמ' 137); ואילו ביחס לשיר "ים הדממה פולט סודות" הוא קובע: "בשיר הזה נוסחה לראשונה ההכרזה הדתית הגדולה של ביאליק, שעל פיה ה'לב', יסוד הזולת הפנימי, הוא יסוד המכיל אלוהות".

הדיבור הרשמי של התרבות הציונית העברית הוא, אם כן, של יחיד אוטונומי, אבל כדי לקיים את סמכותה הפוליטית היא נדרשת גם לסובייקט ההטרונומי. המפגש של הסובייקט ההטרונומי הזה עם הפוליטי מבטא, בחשבון אחרון, את החתירה, גם של הזרם המרכזי בציונות, לתיאולוגיה פוליטית.

הציונות ומדינת ישראל מתמידה, לשווא, להעמיד פנים שהיהדות כדת מובחנת מן היהדות כלאום (למשל באמצעות האוקסימורון "מדינה יהודית דמוקרטית"). על כן מזכיר לנו הירשפלד ש"בשדה", שהוא אולי שיר הטבע הציוני המובהק ביותר בשירה העברית, נפתח דווקא בהכרזה התיאולוגית הנודעת: "אצא לי השדה ואשמע מה דיבר אדוני מן הקמה" (עמ' 79). הקשר של ה"אני" עם הטבע הוא אמנם אינטימי ואורגני ביותר, והטבע אף הוא שוכן לבטח, כהכנה ליליד שיצמח בעתיד בארץ ישראל; אבל כבר מפתיחת השיר מסתבר, שהאינטימיות הזאת מתווכת על ידי גורם חיצוני. ואכן, האלוהים, וליתר דיוק אלוהות נשית פעילה, היא זאת שחודרת לתוך ה"אני" הניצב מול הטבע ופועלת עליו מבחוץ. ואילו ביסוד "צפרירים" הוא מזהה את ההנחה שתופעות הטבע הן שלוחות של האלוהי, ואפילו שאין בשיר זולת אנושי הרי שהצפרירים הם יסוד נבדל "המתקרב ובא ונכנס אל התווך הקרוב והאינטימי של ה'אני'" (עמ' 110) כש"ה'אני' החסר מגלה את כוחו הפורה רק לאחר היענותו של ה'אור'" (עמ' 114).

העובדה שגם ביאליק עצמו הוא להירשפלד "אחר", שאותו, בעקבות עמנואל לוינס, הוא פוגש כזולת, מאפשרת לו ליצור אתו הדדיות. לכן הוא מפתח תבנית דינמית וגמישה שנעה בין שני הקטבים האלה, של האני ושל הזולת, ובעיקר מראה את הצורך של כל אחד בחברו. שכן, כאמור, מן הצורך הזה להיפתח החוצה ולשבור את גבולות "האני" שלה חרדה התרבות הציונית וסירבה לומר לעצמה ולאחרים עד כמה חיוני לה הזולת ה"אחר".

ואכן, בדבריו על הפואמה "המתמיד" מראה הירשפלד כיצד דווקא הערעור על האינדיבידואציה הוא בסופו של דבר מנוף לבניית הלאום: "התעלמות משלב ההתבגרות היא אפוא בנייה תרבותית של דה-אינדיבידואציה אנושית; של האחדה גמורה של הסובייקט בתוך האובייקט הקיבוצי" (עמ' 93). ואילו מדיונו של הירשפלד ב"בשדה" עולה שהציונות הטריטוריאלית והגלותיות הלא טריטוריאלית אינן מתקיימות בנפרד אלא זקוקות זו לזו ומזינות זו את זו. הדדיות זאת ניכרת גם בעיצוב הדובר של השיר "בתשובתי", שהוא בעיניו של הירשפלד דו-משמעי, כלומר גם בעל תודעת כוח אוטונומית, אך גם בעל תחושת חולשה גלותית והטרונומית, שנשלטת על ידי זרים ועל כן אינה עצמאית.

בסופו של דבר שתי התודעות הללו זקוקות זו לזו, שכן לדברי הירשפלד "השיר המכין לבריחה (עצמאית) מן הבית מביא במקומה הצטרפות והזדהות (עם הבית והמסורת)" (עמ' 35). אפילו בדיון הרגיש שלו ברגש הדיכאון של ביאליק, שאופיינית לו הסתגרות והתנתקות מן הסובב, מבליט הירשפלד את הדיאלקטיקה של הדיכאון. דווקא האובדן של כל תחושה של מרכז ושל חשיבות ה"אני" היא זאת שמאפשרת, למשל בשיר "ביום קיץ יום חום", את פריצת הגבולות של האני האוטונומי. הפריצה הזאת מאפשרת לו להצביע בהמשך על כך ש"יותר מאדישות ושוויון נפש יש בו יגון. זהו מצב פעיל של תחושה וכאב" (עמ' 43), אשר מאפשר לביאליק לפנות אל הזולת הארוטי שלו (עמ' 48).

בכלל, הדיכאון המצמית והמסתגר אינו מופיע אצל ביאליק לבדו אלא מקיים מתח דיאלקטי עם מידה לא מבוטלת של חיוניות הפורצת החוצה, כמו, למשל, ב"משירי החורף ב" שבהם הופך הדיכאון למרד. בשיר "מי אני ומה אני" הופך הדיכאון לזעם הפונה החוצה, ואילו בהצביעו על הקשר בין הדיכאון ללאומיות בפואמה "מתי מדבר" מציין הירשפלד כי "מרחב הדיכאון הוא האתר הלאומי התקף שבו ומתוכו מתרחשת ה'תחייה'" (עמ' 257).

מדיונו המרשים של הירשפלד ב"בעיר ההרגה", שמופיע לקראת חתימתו של הספר, ניתן ללמוד אמת עקרונית לגבי עמדתו של המשורר הלאומי: דווקא מתוך רגשות של דאגה ואהבה לעמו, מצוי המשורר הלאומי בעימות אתו. מדבריו של הירשפלד אפשר ללמוד שדווקא כך, בדרך הציונית הפרדוקסלית הזאת, גם התקבלה הפואמה בזמנה, ועל כן אפשר לטעון שביאליק, שבסופו של דבר מצטט בפואמה את האל כסמכות חיצונית, מסתייע בו לשם הצדקת השלילה הציונית של הגולה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו