בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רוצה להתחתן!

קטעים מרומאן רב-מכר מצרי חדש, המספר את הרפתקאותיה המוחמצות של גיבורתו הצעירה בשוק הנישואין. תירגם מערבית יצחק שניבוים

תגובות

למה לך לשלם יותר, אם אתה יכול לשלם פחות?

המשפט השגור הזה משפיע השפעה ישירה על חיי כל המצרים, והוא אולי הדבר השני שאנחנו מאמינים בו אחרי אלוהים. היישומים שלו רבים מאוד בחיי היומיום שלנו, ואנחנו מיישמים אותו בשני מובנים: מובן החיסכון ומובן ה"חבל לזרוק כסף" (ברור שיש עוד עיקרון והוא "למה לך לעשות יותר, אם אתה יכול לעשות פחות?" והאמת שזה נפוץ בין עובדי השירות הציבורי ושחקני מועדון הכדורגל "זמאלק", אבל זה לא הנושא שלנו עכשיו).

העם המצרי באופן כללי הוא מן העמים החסכניים ביותר בעולם (מי זה פתח את הטלוויזיה?). למצרי האותנטי יש שיטות חיסכון שצריכות להילמד בפקולטות לכלכלה בכל רחבי העולם הנאור. קודם כל, ספרי הלימוד העוברים מהבן הגדול לזה שאחריו ולזה שאחריו גם אם תוכנית הלימודים כבר השתנתה. מה זה? הכל לימודים, לא? שנית, הנעליים, העושות אותו סבב של התלבושת האחידה, והתלבושת ליציאה והתלבושת לבית, ילקוטים ואפילו לבנים, שמשימתם הלאומית מתארכת אף מעבר לסבב הרגיל, והם משרתים במטבח להחזקת סירים חמים, ואחר כך לשטיפת רצפות, ואחר כך אפשר לשים אותם מתחת לרגל השבורה של הארון, כדי שלא יתנדנד. והאשה המצרייה, גם לה יש תפקיד אפקטיבי ומשפיע בעשייה הלאומית הזאת, החל בגידול תרנגולות וברווזים על הגג, עבור בחמוצים ובריבה שהיא רוקחת בעצמה, וכלה בתפקידה הלאומי החשוב מאין כמותו - איסוף צנצנות רסק עגבניות ריקות, עיתונים ישנים ושקיות ניילון המאוחסנות מתחת למזרונים. אתה שואל אותה: בשביל מה זה? והיא אומרת לך: למה לא? נצטרך פעם!

כל אלה דברים יפים ומורשת לאומית מצרית וערבית, שכל אזרח שחי על אדמת מצרים ושתה מהנילוס שלה גאה בה. אבל הנושא שלנו עכשיו אינו חיסכון. לא. הנושא הוא "חבל לזרוק סתם כסף", ובמיוחד, כמובן, בנושא... איזה נושא? בראבו! החתונההההה (יש לי נושא אחר?)

הנישואין בכלל ונישואי הסלונים בפרט - כולם מתייחסים אליהם כמכירה. החתן אומר: הרי לא אני מכיר אותה ולא היא מכירה אותי, אז החוכמה היא שאני אצא מהמכירה במה שפחות נזק. והכלה אומרת: הרי אני לא אוהבת אותו ולא איכפת לי ממנו, אז שישלם כל מה שיש לו וייקח. זה מתחיל להתקמצן מפה, לצמצם משם, וזאת מנסה להוציא כל מה שהיא יכולה, ומתחיל משחק משיכת חבל: או שהחבל ייקרע או שיגיעו לעמק השווה ויסכמו את העניין בחיוב. מכיוון שאני במחנה הבנות, ועל פי ניסיוני הארוווווווך עם חתנים, הנה כמה מצבים, שכל אחת יכולה להבין מהם שהאדון הנכבד, החתן לעתיד, אוהב להתקמצן, ועקרון ה"חבל לזרוק סתם כסף" זורם בעורקיו כמו דם. ואז היא צריכה להתנהג על פי המתחייב מן המצב, ומי שניזוק, שיפנה לבית המשפט. למשל:

בפעם הראשונה שהוא ייכנס לבית שלכם הוא יבוא בלי כלום (מאין לו לדעת שבכלל ייצא מזה משהו? מה, הוא סתם יוציא כסף על עוגה?

תבואו לסכם על טבעת אירוסין (אם בכלל הוא מתכוון לתת טבעת). הוא יגיד לך: "לאאא, הטבעת שלך מוכנה, במיוחד ביקשתי ממישהו להביא לי מהנסיכויות. הזהב שכאן מזויף, ואני רוצה לתת לך את הכי טוב (מובן שהוא הביא אותה מהצורף שעל יד הבית שלהם מאחורי התחנת דלק, אבל זה יותר בטוח משהוא ייקח אותך ואת תבחרי ותגרמי לו לשלם בדם לבו).

אם אלוהים שמר אותך מעניין הטבעת הזאת, וידעת איך לקבל את הטבעת שאת רוצה והיו אירוסין, הוא יתעקש בתקיפות רבה שלא תצאו, ויגיד לך "זה אסור, עוד אין בינינו קשר רשמי, ואלוהים לא אוהב את זה" (את כמובן תביני שהוא חוסך את הוצאות היציאה, כי בעצם הוא אפילו לא מתפלל).

אם אלוהים נתן לך כוח והצלחת להכריח אותו לצאת, הוא יגיד לך: בשביל מה מסעדות ושטויות? מה חסר למזללה "קוק דור"?

ואם תשיגי מה שרצית ותלכי אתו, תראי שהוא גונב את הצ'יפס שלך, ואולי אפילו כשתלכו ברחוב, הוא ישלח את היד שלו אל שארית הפיתה שלא גמרת, ויגיד לך: אני רוצה לאכול מהאוכל שלך, כדי שאני ארוץ אחרייך כל החיים.

תראי ש"במקרה" קורה לו אסון לקראת כל חג: ביום הולדת הנביא מוחמד גנבו לו את הארנק, ביום הראשון של חודש רמדאן הורידו לו מהמשכורת עשרה ימים בתור עונש משמעתי ב-15 בחודש שעבא, יש לו אפנדיציט, וב-27 בחודש ראגב, יום עלייתו של הנביא מוחמד השמיימה, לאמא שלו כואבת הגבה. אם תנסי לצאת עם משהו ביד מעניין החגים הזה, ותעשי לו צרות ותתיישבי עליו חזק ותבקשי ממנו במפורש שיקנה לך בגד, אז בעיד אלפיטר הוא יגיד לך: זה החג של העוגות ולא החג של הבגדים, ובחג הקורבן הוא יגיד לך: זה החג של הבשר. מה, לא שחטתם שום דבר?

כל יום הוא יצנח עליכם לצהריים, כמו עם מצנח מהשמים, ויגיד לך: אני רוצה להדק את היחסים שלי עם החותן והחותנת שלי, ואי אפשר להדק יחסים בלי שנאכל ביחד לחם ומלח. וכשתגידי לו שגם את רוצה להדק את היחסים שלך עם החותן והחותנת שלך, הוא יגיד לך: לא, יקירתי, אמא מבשלת אוכל שמן, ואני מפחד שתשמיני.

תלכו לבחור את המכשירים הביתיים, והוא יבחר את המקרר הכי קטן ואת מכונת הכביסה הכי קטנה. ואם הוא יצליח לקנות כיריים עם להבה אחת, הוא בטוח יעשה את זה. כשתבחרו את חדר השינה, אם זה על חשבון אבא שלך, הוא יבחר את המיטה של המלך פארוק, ואם חדר השינה על חשבונו, הוא יבחר את המיטה הכי קטנה בשוק, ואם תתנגדי, הוא יגיד לך: אני לא רוצה מיטה גדולה, כי אני רוצה אותך מחובקת אתי כל הזמן. הוא לא יסכים לעשות את הדירה עם קרמיקה, ויגיד לך "מה רע בבלטות? שלא תתחלקי".

הוא לא יסכים לקנות שטיח. הוא יגיד לך: זה יסתיר את הקרמיקה (שאבא שלך יקנה). הוא לא יסכים לקנות נברשות, ויגיד לך: אני לא אוהב אור צהוב, בואי נלך על פלורסנטים. תבואו לסגור על אולם והוא יגיד לך: נעשה את זה חתונה מוסלמית, בלי תזמורת, בלי דיג'יי (חמודי, הרי אמרנו שאתה לא מתפלל).

ולכן את חיייייבת שתהיה לך נשימה ארוכה, ולעמוד על המשמר ועם עיניים במצח שלך. מדובר בקרב, חמודה, מלחמת הסתערות ונסיגה, הסתערות ונסיגה. הוא בא לך מימין, את באה לו משמאל, הוא עולה למעלה, את יורדת למטה. או שתעמדי על שלך ותדפקי את העניין, או שתלכי לקראתו במה שאת באמת מוכנה ללכת לקראתו, כדי שהעגלה תמשיך לנוע ותגיעי לחתונה בשלום.

אבל אני לא רוצה שתדאגי, כי צוחק מי שצוחק אחרון. בסוף, ככה וככה את המרוויחה, ואת תוציאי ממנו כל מה שאפשר, כשכל הקלפים של המשחק יהיו בידיים שלך, ותמלאי את משימתך הקדושה, ותהיי בבית שלך שר הכלכלה ושר האוצר, ואז זה כבר לא יהיה בידיים שלו לשלם יותר או לשלם פחות.

מה אתה חושב שאני טיפשה או מה? אני לא בשביל הדברים האלה, אדוני!

אז היו בדיוק שישה זוגות בשלושת המחזורים שעקבנו אחרי מה שקורה בהם. המחזור שלנו והמחזור שלפנינו והמחזור שאחרינו. אנחנו בחבורה שלנו שאני, בלי להשוויץ, הייתי קול המצפון שלה, החבורה שלנו נשארה free-male, ככה קראנו לה על פי עצתה של אמי הנכבדה, שהפעלתי עליהם באכזריות רבה.

עולא, מה עשית שם?

כלום, סאמח מבקש ממני את מחברת ההרצאות.

מההההההההההההה? השתגעת?

למה, מה הבעיה?

את לא יודעת מה יש במחברת ההרצאות הזאת?

הרצאות, אלא מה יש שם?

יש נייר, גברתי הנכבדה, נייר!

אז מה?

נייר זה אמצעי התכתבות. לאט לאט הוא ישאיר לך איזה מכתב, ואז תראי שהוא כתב לך שיר, לאט לאט, ובסוף הוא יגיד לך "בואי נתחתן ?עורפי', בנישואין לא רשמיים!"

או ואבוי! לא חשבתי על זה.

בבקשה, גברתי, תביאי את המחברת עכשיו!

ועולא רצה כמו משוגעת וחטפה את המחברת מהיד של הבחור שעמד עם החברים שלו, ואמרה לו:

תביא! מה אתה חושב שאני טיפשה או מה? אני לא בשביל הדברים האלה, אדוני!

והבחור אוכל אותה פדיחה מארץ הפדיחות כי הוא מתחיל עם בנות ואולי יותר מזה, ומארגנים לו חרם בחצי מהחבורות של הבנות בפקולטה, ואני מביטה בעולא בניצחון.

בדיוק! למה הוא חושב אותנו? החבורה הזאת תישאר כל החיים שלה "מייל פרי", ודי עם חוסר החינוך הזה.

פעם עביר ישבה על ידי בשיעור מיקרוביולוגיה, ועל ידה ישב עומר ממדוח - הסטודנט היחיד במחזור שלנו שייצא ממנו בן אדם נורמלי - וראיתי שהוא מסתובב אליה ושואל אותה: אנחנו צריכים לחמם את הדגימה קודם, או לשים את הצבע? ראיתי שהיא מנסה לפתוח את הפה שלה בשביל לענות, ופתאום היא הרגישה שאני מסתכלת עליה מזווית העין. היא הביטה בי בפאניקה, והסתכלה שוב על עומר, והיה ברור שהיא לא יודעת מה לעשות. היא ניסתה שוב לפתוח את הפה שלה, ואני הסתכלתי עוד יותר - היא מנסה ואני מסתכלת, היא מנסה ואני מסתכלת, עד שפתאום היא פרצה בבכי, זרקה את הדגימה על השולחן של המעבדה ויצאה מהמעבדה בריצה. יא סלאאאאם! לזה קוראים חינוך! מרוב שהיא הרגישה אשמה כי היא חשבה לדבר אתו, היא פרצה בבכי. כפיים עביר! כפיים!

עומר הסתובב אלי ואמר לי: למה היא בוכה?

הסתכלתי עליו וסובבתי את הפנים לצד השני. מה הוא חושב, שאני אדבר אתו או מה? איזה קטע!

אני אישית, לא הייתי צריכה פיקוח של אף אחד. היה בטוח שאני אעצור כל אחד שיעז לחשוב לדבר אתי.

סליחה דוקטור,

כן?

אני יכול להגיד לך משהו?

בעניין כימיה פרמצבטית?

לא.

כימיה אורגנית?

לא.

ביוכימיה?

לא.

טוקסיקולוגיה?

לא.

אז סורי, אין לנו על מה לדבר!

מתאהבים? אחד בשני? מה זאת אומרת? זה חוסר חינוך

והנה, פעם דודה פאדיה יושבת אתי ואנחנו מקטרות זו לזו:

אבל אם היית יוצאת עם מישהו מהחברים שלך בפקולטה לא היינו גומרים מזה?

מההההההההה?

קמתי מהמקום מבוהלת כאילו התחשמלתי:

למה את מתכוונת?

הרי יש הרבה בנות שמתחתנות עם חברים שלהן מהפקולטה. הם מתאהבים וזה...

מה מתאהבים? אחד בשני? מה זאת אומרת? זה חוסר חינוך. מה אני יודעת החבר הזה שלי מה המטרה שלו?

בסדר גברת, אם המטרה שלו היא הגונה והוא נכנס לבית מהדלת, לא היינו גומרים מזה?

ר.ו.ו.ק.ה. ז.ק.נ.ה

ברור שהאותיות האלה למעלה מרכיבות מלה ידועה ומפורסמת ולא יפה ומעצבנת וחסרת טקט. הרי אמרנו שאין מה לצחוק!

במילון הערבי של דוד שלכם ואיל אלסחאח, שהוא הנכד ה-43 של סבא שלכם מוח'תאר אלסחאח, מחבר המילון הערבי-הערבי המפורסם, הביטוי רווקה זקנה נרדף לסחורה שמעלה אבק על המדפים, ויש אומרים שזאת בחורה שאיחרה את הרכבת - שרכבת תדרוס מי שאומר את זה על מי שלא תהיה!

הדמות שהיתה עולה לנו בראש פעם כששמענו את המלה "רווקה זקנה" היא הדמות של שחקנית הקולנוע זינאת סידקי. קצת אחרי זה זאת היתה הדמות של השחקנית המכוערת עאישה אלכילאני (שתיהן, אגב, היו נשואות במציאות).

ואף על פי שאנחנו פוגשים לפעמים נקבות שעוד לא התחתנו אחרי גיל שלושים, ולפעמים ארבעים, אף אחד לא קורא להן בתולות זקנות אף פעם. למשל, השחקנית לילה עלווי, עד הזמן האחרון, הזמרת התוניסאית לטיפה, הזמרת אנושקה, כל אלה עברו את הארבעים, ולמרות זאת, בחיים שמעתם מישהו שקרא להם בתולות זקנות? לא קרה כזה דבר!

אם ננסה להגדיר את המלה כמי שמאחרת להתחתן, נראה שההגדרה הזאת לא נכונה. המלה הזאת היא סתם עלבון, זה הכל. סוג של שמחה לאיד של מישהי שאתה מכיר או לא מכיר - במיוחד אם אתה לא מכיר. יא סלאאאם! זאת מלה יפה מאוד ככה בשביל הבדיחה והשטויות, משהו נחמד שהורג אותך מצחוק, ממש כמו לצחוק על אחד שגנבו לו את המשכורת באוטובוס. אילו זה היית אתה שקרה לו הסיפור הזה, זה צרה צרורה, אבל אם זה קורה למישהו אחר... אז הוא החמור והלא-מבין-כלום והאהבל והטמבל, כי ככה גנבו אותו. ו"רווקה זקנה" זה אותו דבר. נו, תסתכל מסביבך על המשפחה שלך, בעבודה, על השכנים. בטוח תמצא מישהי שקרובה לך ועובר עליה אותו דבר. אם היא קרובה אליך, הלב שלך לא ירשה לך להגיד עליה רווקה זקנה. אבל אם אתה לא מכיר אותה, תראה שהמלה רצה לך על הלשון בזריזות ובקלות. אתה אומר את זה מתוך בורות, תסלח לי, ואתה לא יודע במי היא פוגעת. בעצם אתה בכלל לא יודע שהיא פוגעת.

פעם מישהי אמרה לי: "מה שאת כותבת מבטא אותי והרבה מאוד בחורות", אז בא אחד נחמד ואמר: "מה זה? אולי תקימו לכם מפלגה ותקראו לה בית הרווקות?"

תעזבו אתכם ממני. על עצמי אני אדבר אחר כך. אבל ניסיתי לדמיין את ההרגשה של הבחורה שאמרה לי את זה ושמעה את התגובה של האדון ההוא. אתם חושבים שהיא תצחק? תמשוך בכתפיים שלה ותשכח מהעניין? אם אתם חושבים ככה, אז אין ביניכם אף אחד שבחיים שלו הבין פסיכולוגיה של בחורה. כי כל אחת מהבנות האלה כמעט - הנושא הזה הוא סיוט אצלה מהרגע שהחברות שלה ואלה שמסביבה מתחילות להתארס ולהתחתן והיא מאחרת, אפילו טיפ טיפה. ואני, המלה הזאת מציקה לי כשאומרים אותה בנוכחותי מהיום שמלאו לי 22. אפילו כששמעתי אותה בסרט או בסדרה היא היתה מעצבנת אותי.

נחזור להגדרה: בכפרים הבחורה היא רווקה זקנה אם עברו שנתיים מאז קיבלה את הדיפלומה. בערי השדה זה היה פעם עד גיל 25 ועכשיו זה כבר 32-33. בקהיר ואלכסנדריה זה עד 35 ובכל המקרים, מי שהגיעה לגיל הזה והפסיקו לבוא לה חתנים. במה שנוגע לכל המספרים האלה, מכיוון שאני, אין לי דיפלומה, אז ברוך השם יש לי עוד קצת זמן עד שאזכה בתואר "רווקה זקנה". אבל לאנשים שאומרים את המלה הזאת בלי חשבון: אם אתה יודע שהמלה הזאת פוגעת ואתה אומר אותה על בחורה שאתה מכיר או לא מכיר, זה אסון, ואם אתה לא יודע שהיא פוגעת, זה אסון עוד יותר גדול. בבקשה תעשו טובה, תחרימו את המלה הזאת, כי מי שלא מרגיש את הכאב של מי שעומד לפניו, לא ראוי להיות בן אדם.




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו