בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"של עכברים ואנשים" מאת ג'ון סטיינבק | שיר הרעות

גדולתו של הספר "של עכברים ואנשים" אינה רק בחרישיות הרועמת שלו ובעוצמת הרגשות שמעוררים גיבוריו, אלא במה שנעדר ממנו

תגובות

של עכברים ואנשים

ג'ון סטיינבק. תירגמה מאנגלית: טל ניצן. הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, כנרת, זמורה-ביתן, 140 עמ', 79 שקלים

אי אפשר שלא להתחיל בשם. "של עכברים ואנשים" זה הוא תרגום מדויק יותר ל"Of Mice and Men" מאשר "על עכברים ואנשים", שמוכר מהגרסאות התיאטרליות והקולנועיות של הנובלה. מדויק יותר מכיוון שג'ון סטיינבק גזר את השם משיר של המשורר הסקוטי רוברט ברנס, "לעכברה", המצוטט כמוטו בתחילת הספר ומכין ללקח העצוב שלו: "אך עכברונת, לא בך לבדך מוכח/ שכל חזון עלול להיות עניין מופרך:/ המשובחות בתוכניות של עכברים ואנשים/ דרכן תדיר כה הפכפך,/ ואין הן מותירות אלא יגון וכאב/ במקום האושר המובטח". בשיר, כפי שאפשר להיווכח, תרגומה הנכון לעברית של המלה Of הוא אכן "של" ולאו דווקא "על". עם זאת, דווקא הדיוק יוצר מוטציה אנומלית משהו בתחביר העברי, עם חשד קל לפרובוקציה מצד ההוצאה לאור. פרובוקציה שהצליחה, כפי שמוכיח הפתיח הזה, מה שלא הופך את השם לפחות צורם, גם לעין וגם לאוזן.

הנטייה לשגות באשליות, אמרו לנו חכמי הזן, היא המחלה ביסודם של בני האדם. התפכחות היא חומר הגלם שממנו עשויים גיבוריו של סטיינבק גם ב"של עכברים ואנשים", שיצא ב-1937 והיה לאבן דרך בתעודת הזהות הפרוזאית של הדוד סם. ג'ורג' ולני, צמד גיבורי הנובלה, הם פועלי חווה נודדים, מהסוג שהציף את דרכיה של ארצות הברית בשנות ה-30, בזמן השפל הכלכלי הגדול. גורלם נקשר עוד בעיר הולדתם באלבמה, כשג'ורג' קטן הגוף וזריז המחשבה לקח תחת חסותו את לני הענק רפה השכל והתמים כתינוק. לני, אנו למדים במהרה, הוא "לא בנאדם רע אפילו טיפה", אף כי "רוב הזמן הוא כאב ראש גדול". הן בשל חוסר מודעותו לכוחו הפיסי העצום, ועוד יותר בגלל נטייתו הכפייתית ללטף כל דבר, מפרוות ארנבים ועד שיערן של נשים מזדמנות. חלומם המופרך של השניים הוא בית חווה קטן משלהם, שבו לא יעבדו עוד אדונים אחרים, אף כי כבר מהרגע הראשון ברור שסוף טוב לא יהיה בסיפור הזה.

גדולתו של הספר הקטן הזה אינה רק בחרישיות הרועמת שלו ובעוצמת הרגשות שמעוררים גיבוריו, אלא במה שנעדר ממנו. סטיינבק הוא לא סופר של מונולוגים מלאי תודעה, התבוננויות חקרניות פנימה ותובנות פסיכולוגיסטיות של מספר חיצוני, אלא רק מתעד של גיבוריו בכל רגע נתון. הצמידות הקפדנית לגבולות המציאות החושנית מאלצת את הקוראים לנחש מה קורה לגיבורים בראש, ולהתרגל לעובדה שלא לכל פעולה יש הסבר. אקדח על הקיר לא בהכרח יורה במערכה האחרונה, אבל זה לא אומר שלא יכול לצוץ פתאום תותח מאחורי הקלעים, כי "אף אחד לא יכול לדעת מה בנאדם יעשה".

את סטיינבק גם לא תתפסו בהרהור פילוסופי בחיים, בטבע, באדם ובמוות. ברוב המקרים הוא נצמד לתיאור לאקוני של הסימפטומים אך ממעיט לדבר על שורשי המחלה, ולו בגלל העובדה שלגיבוריו אין זמן לעצור לרגע את העולם ולחשוב למה זה מגיע להם. "בחורים כמונו, שעובדים בחוות, הם הבחורים הכי בודדים בעולם. אין להם משפחה. הם לא שייכים לשום מקום. הם באים לחווה לעבוד ולעשות כסף, ואז הם הולכים לעיר ומפוצצים את כולו", מסכם ג'ורג' את הדנ"א המשותף לכל שאריות האנוש המאכלסות את שלושת ימי העלילה. הדילמה היחידה של הקוראים היא על מי לרחם יותר: על הענק המפגר, או על זה שתקוע אתו ולא מבין למה; על הפועל השחור שישן באורווה או על הפועל הלבן, הקשיש והגידם שמפחד מיום המחר; על בנו מחרחר הריב של בעל החווה או על אשתו המופקרת שמפלרטטת עם כל אורגניזם חי.

"של עכברים ואנשים" הוא חוויה מתקנת לפליטי עידן הקרח הפוסט-מודרני, שהחליף את המציאות בסמל, את הרגש בניכור ואת העלילה בהגיג. מסטיינבק אנו למדים שהשכל לעולם לא יחליף את הלב ושטרגדיות גדולות אפשר לכתוב רק במלים קטנות, שמחייבות קריאה קפדנית אך נטולת מאמץ. פרוזה מאופקת, מדויקת וישירה, כמו שכתבו פעם, כשלסופר היתה מין תשוקה ביזארית שיבינו אותו. למרות העצב שאין לו סוף, ביחד עם הייאוש, הבדידות, האלימות והריקנות הקיומית שנכנסים כאן מכל כיוון, עולה מהנובלה אהבת אדם גדולה עם צמד נחמות. הנחמה הראשונה היא זו שמציע סטיינבק לגיבוריו בכך שהוא הופך את חייהם העלובים לאותיות דפוס, כי "אין להם אף אחד בעולם ששם עליהם" - כך לפחות מישהו יידע שהם היו; הנחמה השנייה שסטיינבק מציע לקוראיו אחרי שפירק את החלום האמריקאי לחתיכות קטנות של כלום, היא היתכנותה של חברות נאמנה עד מוות; רעות שלא תלויה בדבר ושורטת עמוק בנשמה. זה אולי נאיבי ובנאלי, שלא לומר מביך, לכתוב את זה, אבל אם יש בעולם אפילו "ג'ורג'" אחד שאוהב כך איזה "לני", יש כנראה עוד תקווה למשהו.

Of Mice and Men / John Steinbeck



גארי סיניז וג'ון מלקוביץ' ב''על עכברים ואנשים'', 1992. חרישיות רועמת



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו