בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"שער שוויון: דרום אפריקה בונה אומה" מאת אלון ליאל | אופסייד סטורי

ספרו של אלון ליאל על דרום אפריקה מלמד כי במקום שהצלקות בו עמוקות כל כך, גם האיפור המרהיב מכולם - המונדיאל - דינו להינמס בשמש

תגובות

שער שוויון: דרום אפריקה בונה אומה

אלון ליאל. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 220 עמ', 84 שקלים

שנה אחרי והשאלה עדיין פתוחה: האם המונדיאל בקיץ 2010 בדרום אפריקה היה סתם איפור? האם ההפנינג העצום הזה נמרח על פנים שותתות דם? האם מאות אלפי תיירים - שבאו בעיקר ליהנות מהחיים, אבל בדרך גם להתבשם מהאופן שבו חברה אנושית יכולה להתגבר על עצמה ולהפוך לשוויונית יותר - צפו בדבר עצמו, במציאות כפי שהיא מתרחשת גם בימים שבהם אין מונדיאל, או שמא היתה זו תחפושת ססגונית שהולבשה על גוף שעדיין לא החלים מהמחלה הקשה שקיננה בו במשך עשרות שנים?

אצטדיון "סוקר סיטי" למשל. זה המקום שאירח את משחק הפתיחה ואת משחק הגמר של גביע העולם בכדורגל. סוקר סיטי נשמע כמו איפור: עיר כדורגל. מה מסתתר מתחת לאיפור הזה? מסתתרת הלווייתו של כריס האני, המנהיג הפופולרי ביותר של המאבק באפרטהייד מלבד נלסון מנדלה. ב-1993 הגיעו ל"אצטדיון הבנק הלאומי הראשון" (FNB), כך נקרא אז סוקר סיטי, 100 אלף אנשים, שכמעט ומוטטו את קירותיו. מחוץ לו חיכו עוד 100 אלף. האני נרצח תשעה ימים קודם לכן על ידי מתנקש לבן. ההסדרים העדינים שהחלו להירקם אז בין שלטון האפרטהייד לבין המורדים בו עמדו בפני סכנה.

לא רק הלווייתו של האני מסתתרת מתחת לשם סוקר סיטי. גם הלווייתו של אוליבר טאמבו, ממלא המקום של מנדלה במשך 27 שנות מאסרו, התרחשה שם. גם עצרת הבחירות המרכזית של הקונגרס הלאומי האפריקאי - הגוף שלמעשה הוביל את המאבק באפרטהייד - טרם בחירות 1994 התקיימה ב-FNB, רגע לפני המהפך הדמוקרטי. הרבה צלקות וניתוחים פלסטיים חרותים תחת האצטדיון המפואר והמתוחכם של היום. הנה ניסוח אפשרי של המהפך: מה שהיה במה מרכזית לאירועים פוליטיים סוערים במאבק באפרטהייד, מכיל כיום 90 אלף מושבים מרווחים, כולל מועדוני VIP מפוארים במרומי היציעים.

זה רק ניסוח אפשרי, לא בטוח שהוא מדויק. שאלת האיפור מורכבת יותר: סוקר סיטי נמצא בשולי הסוואטו. סוואטו הוא אזור אורבני שממוקם בשולי יוהנסבורג. שם השכונה נגזר מראשי התיבות באנגלית של South Western Townships. זו שכונה שנבנתה במחצית השנייה של המאה ה-20 ויועדה לשחורים בלבד. משטר האפרטהייד הפקיע את רכושם של השחורים שגרו באזורים "לבנים" וגירש אותם לסוואטו. ב-1976 פרצו מהומות במקום בעקבות החלטה ממשלתית להנהיג לימודים באפריקנס במקום באנגלית. "אפריקנס" היא שפתם של האפריקנרים, כלומר של הבורים. הבורים הם אותה קבוצה לבנה שהגיעה במקור מהולנד ועמדה בלב שלטון האפרטהייד. במהומות נהרגו 26 בני אדם, ביניהם שני לבנים.

אם כן, במקום הזה, שוכן כיום "סוקר סיטי". וכעת עשרות אלפי אנשים מרחבי העולם מתרווחים בכיסאות החדשים ונהנים ממשחק כדורגל. הם מביטים לצדדים ורואים אוהדים שחורים ולבנים. הם רואים אותם מריעים ונושפים בוובוזלות. הם רואים שוויון וחדשנות. הם אומרים לעצמם: כן, המחלה חלפה, הצלקות הגלידו. אם ייצאו מהאצטדיון וייסעו חמש דקות בכיוון ה"אולד סיטי" של יוהנסבורג, הם ייחשפו למציאות מעט שונה.

בדרך לאולד סיטי יעברו ליד משטרת "ג'ון פוסטר", המקום שבתקופת האפרטהייד הוציא מדי פעם בפעם את ההודעה הלאקונית "נפל מחלון חדר המעצר". בתוך ההודעה הזאת הסתתרו עינויים של מאות פעילי מאבק באפרטהייד. אלה שלא עמדו בעינויים והתאבדו, זכו ליפול מ"חלון חדר המעצר". בהמשך - האולד סיטי. בשנות ה-90 זה היה המקום שהתקיימו בו כל האירועים העסקיים החשובים, גם של הקהילה היהודית. כיום זה אזור "נו גו". כלומר, אין כניסה. למה אין כניסה? כי זה "הדרום הפרוע". כי מלבד מאות אלפי שחורים, יש ב"אולד סיטי" מיליוני "בלתי חוקיים", בעיקר מזימבבואה, אבל גם ממוזמביק, ניגריה וסודאן. הכל בסימן פלישה: מבני המשרדים, מלון קרלטון, צ'לסי הוטל, סאמיט קלאב - לכל המבנים המרכזיים פלשו ה"בלתי חוקיים". יש שוטרים ברחובות, כולם שחורים, אבל אכיפה אין. גם מונדיאל אין.

אם כן, סוקר סיטי. מצד אחד חדרי VIP, מצד שני סוואטו, מצד שלישי אולד סיטי. מה היא בדיוק דרום אפריקה? התשובה לשאלה הזאת אינה ברורה ובוודאי לא חד משמעית. זה גם מה שהופך את ספרו של אלון ליאל, "שער שוויון", למרתק בדרך כלל. ליאל, שהיה שגריר ישראל בדרום אפריקה בשנים 1992-1994 אינו כופה תפישה מוקדמת על המציאות, אלא מאפשר למציאות לכפות את עצמה עליו. כמיהתו לחזות בתמונות מרנינות של דמוקרטיה ושוויון בעת משחקי המונדיאל אינה מוסתרת, אך הוא נפגש עם מספיק אנשים, במספיק מקומות, כדי לקבל תמונה מעט יותר מורכבת מאשר זו שנשקפה לתייר המצוי שהריע בתוך סוקר סיטי.

זהו ספר מפתיע במובן העיתונאי שלו: הוא מורכב מרפורטז'ות כתובות היטב, שמתארות רסיסי מציאות וזוויות הסתכלות מרובות בחלקים שונים של דרום אפריקה. הידע שמפגין ליאל מעורר התפעלות, וגם ההיכרות האישית שלו עם כמה מדמויות המפתח בפוליטיקה ובחיי היומיום של דרום אפריקה. העובדה שתקופת שירותו חפפה את התקופה שבה המדינה הזאת עברה את תהליכי הדמוקרטיזציה המשמעותיים ביותר שלה, איפשרה לו לעמוד בכבוד במשימתו המוצהרת "לצלול אל תוך הצלקות הפיסיות והנפשיות של האפרטהייד... לבדוק אם זוהי מחלה שאפשר בכלל להירפא ממנה".

באשר לכדורגל, ליאל טוען כבר בפתיחה שהוא רק "תירוץ מצוין". ואכן, ככל שמתקדמים בקריאת הספר, מקומו פוחת והולך. בשלב מסוים הוא כמעט שנעלם. במובן מסוים, ליאל עונה באופן לא מודע על שאלת המפתח: במקום שהצלקות בו עמוקות כל כך והדם טרם יבש, גם האיפור המרהיב מכולם - המונדיאל - דינו להינמס בשמש.




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו