בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"בית קברות לפסנתרים" מאת ז'וזה לואיז פיישוטו | ריצת משוכות

כדי לשכנע את הקוראים להניח בצד את דרישותיהם לנראטיב ברור, לבהירות ולעקביות - על הכותב להבריק כיהלום משוגע. וז'וזה פיישוטו? הוא מנצנץ לפרקים

תגובות

בית קברות לפסנתרים

ז'וזה לואיז פיישוטו. תירגמה מפורטוגלית: אריאלה לרר. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 256 עמ', 89 שקלים

פתיחה נכונה של ספר היא אוצר נסי, שלעתים, למרבה הצער, הופך לחרב פיפיות. מצד אחד, הוא נוטע בקוראים את המוכנות והרצוו להתאהב - וכמה יקר הרצון הזה; מצד שני, הוא ממריץ גם לב ספקני, שרוט וחבוט לטפח ציפיות, שלא תמיד באות על מימושן. במקרה כזה תחושת האכזבה חמוצה עוד יותר.

"בית קברות לפסנתרים", ספר הביכורים של הסופר הפורטוגלי הצעיר ז'וזה לואיז פיישוטו, נפתח הכי נכון שאפשר. קשה שלא לרצות להתאהב בו אחרי משפט פתיחה כן ופשוט כמו: "מיד כשחליתי ידעתי שאני עומד למות". ואלה שבאים אחריו טובים גם הם, ושובים לב בכנותם ובפשטותם, ומתגבשים לכדי מונולוג חם וצלול מפי גבר שכבר מת (עוד תגלית מפתיעה ומהנה). "רציתי שאשתי והילדים שלי יצחקו ויהיו מאושרים", אומר פרנסישקו לאזרו האב מנקודת מבטו כרוח רפאים, כזבוב על הקיר - רואה הכל ואינו נראה בבית משפחתו, משפחת פועלים פשוטה בליסבון, שהדמיון, ואחר כך גם הכתב, משלימים לה מיד גם חום ואקזוטיות ואהבה ושנאה ויין.

יש בספר עוד רגעים רבים כאלה, רגעים של פשטות שאין בה שום דבר פשוט - לא בכתיבה ולא בחיים - מפני שהיא דורשת צירופים רבים כל כך כדי פשוט להתרחש. רגעים שבהם קרן השמש חוצה את האוויר ומשתברת על שיער הילדים, רגעי הצחוק והבכי שלהם בזמן שאביהם מיילד את גורי הכלבה המשפחתית במטבח, תליית הכביסה, קילוף הבצל לארוחת הערב, תנועת השפתיים לפני ההירדמות ועוד.

אם כן, פוטנציאל גדול יש, ואפשר להבחין בו גם ללא המעשה הפרובינציאלי משהו של הציטוט מפי הפורטוגלי הבכיר ז'וז'ה סאראמאגו על הכריכה: "בלי שום ספק, הסופר הפורטוגלי הבא". הבעיה היא שבמקום לדבוק בסיפור הפשוט - אולי בגלל הקשיים הנזכרים לעיל - פיישוטו בוחר להסתבך וללהטט ביומרנות מעצבנת. הסיפור על משפחת הנגרים הפשוטה, שכמובן אומללה בדרכה שלה וכו', נמהל בסיפורו של פרנסישקו לאזארו הבן, רץ המרתון, שנכתב בהשראת רץ המרתון הפורטוגלי פרנסישקו לאזארו, שמצא את מותו באולימפיאדת שטוקהולם ב-1912 (בניגוד לשנה המצוינת על כריכת הספר: 1908). לאזארו האמיתי התמוטט בקילומטר ה-29 לריצתו, ככל הנראה משום שמשח את גופו בחומר שמנע ממנו להזיע.

סיפור הרץ הדועך למוות על מסלול הריצה הוא סיפור ראוי בהחלט, רק שכמה סיבות מונעות ממנו להשתלב בסיפור המשפחה, ולכן הוא מקלקל את חלקיו הטובים של הספר. ראשית, השילוב בין הסיפורים מוליד חוסר הבנה בסיסי מהזן המעצבן: לא תמה שקשה לרדת לעומק מורכבותה, לא זרם תודעה מפותל שמשליך אותך עירום ועריה לקרחת מחשבתו הצפופה של הכותב, גם לא דמות עיקשת המסרבת להתפצח. פשוט חוסר בהירות של כמה פרטים עלילתיים, על גבול הטכניים, פרטים הנדרשים למחשבה שקטה ונקייה ממחשבות טורדניות כמו: "הוא אבא שלו או להפך?" וכשפרטים מסוג כזה לא ברורים עד תום, הם זורעים בלבול מרגיז, שמיתרגם לדפדוף קדימה-אחורה, שבסופו של דבר מיתרגם לעייפות גדולה, שעלולה להיתרגם לשמיטה של הספר. ייתכן שהיכרות היסטורית-תרבותית עמוקה יותר עם מיתוס לאזארו יכולה להגביר את תחושת ההתמצאות בספר, אך מכיוון שהספר מצהיר - הן בהערה בסופו והן בסגנונו - שאין הוא ביוגרפיה בשום צורה ואופן, ככל הנראה לא זו הבעיה.

בעיה שנייה היא הטכניקה שבאמצעותה כתוב מונולוג האצן, המקביל לזה של האב המת. אלה שברי קטעים, שנפסקים באמצע ומתחדשים איפשהו (ולפעמים גם לא), וגורמים שוב לדפדוף חסר אונים בין הדפים (שזה עתה חדלנו ממנו, לאחר שהתייאשנו מלהבין מי הדוד של מי). בחירת הטכניקה הזאת מובנת והגיונית: היא קולו המרוסק של האצן בעודו רץ עד מוות תחת השמש הקופחת; היא המחשבות, הרגשות וזרמי התודעה שמציפים אותו בעת מעשה כה פיסי, דרמטי וטוטאלי של ריצת מרתון. אבל כדי שטכניקה כזאת תחצה את כל הדרך - וזו דרך ארוכה מתחום האקספירמנט המנומק או הקונספט המעניין - מראשו של המחבר היישר ללבם של הקוראים, עליה להיות לא פחות מגאונית. כדי לשכנע את הקוראים להניח בצד את דרישותיהם השמרניות לנראטיב ברור, לבהירות ולעקביות - על הכותב להבריק כיהלום משוגע. ופיישוטו? הוא מבליח לעתים, מנצנץ לפרקים, אך הרומן אינו מגיע לצמרות האילנות הגבוהים שאליהן כיוון.

ודבר קטן נוסף: עיסוקה של משפחת לאזארו בפסנתרים אינו מובחן ומנומק מספיק, מעבר לעובדה שבית הקברות לפסנתרים בנגריה המשפחתית הוא החלל שמאוחסנות בו גרוטאות, וגם יקום מטאפיסי שחוקי העולם המדכא והאפור נעצרים בגבולותיו. אין תחושה כי הפסנתרים אורגניים לדמויות יותר מכל חפץ אחר. באותה מידה זה יכול היה להיות בית קברות לחצוצרות או לשבשבות או למטריות.

Cemiterio de Pianos / Jose Luis Peixoto



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו