בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"מי שולט על הצבא?" מאת יגיל לוי | המחנה הוא ביתך

ספרו של יגיל לוי מלמד שהידוק הפיקוח על הצבא עלול ליצור אשליה של צבא מרוסן, ולסמא את עינינו לכך שאת הפראות מלכתחילה היה צריך לרסן

תגובות

מי שולט על הצבא? בין פיקוח על הצבא לשליטה בצבאיות

יגיל לוי. הוצאת מאגנס, 289 עמ', 94 שקלים

סוציולוג הכורסה, שיושב בבית, צורך תקשורת, ומנסה לזהות דרכה את המגמות ביחסי צבא-חברה בישראל, עלול לצאת מבולבל: מצד אחד, הפופולריות של הכתבת הצבאית של "קול ישראל" זה 23 שנים, כרמלה מנשה, נבנתה בזכות חשיפות אינספור של אי-סדרים, שערוריות וכשלים בניהול הצבא. הציבור, כך נראה, מכיר תודה למנשה על הביקורת הבלתי מתפשרת שלה את מוסדות הצבא. מצד שני, באולפני חברת החדשות של ערוץ 2 יושב לו זה 18 שנים הכתב והפרשן הצבאי, הפופולרי לא פחות, רוני דניאל. דניאל, הידוע בגישתו הלוחמנית, התומכת תדיר בהפעלת כוח רב, הוא כמעט פארודיה על גבריות מיליטריסטית ולעתים קרובות עמדתו אף קיצונית מזו של מפקדי הצבא, שלא אחת זוכים ממנו למקלחת על מה שנתפש בעיניו כרפיון ידיים.

לכאורה, מנשה ודניאל, הכתבים הצבאיים הבולטים של שני כלי התקשורת האלקטרוניים הבולטים בישראל, מייצגים תהליכים מנוגדים ביחסים בין החברה לבין הצבא בישראל: בעוד שהאחת מייצגת מגמה של הידוק הפיקוח האזרחי (והנשי?) על הצבא, השני מייצג מיליטריזם גובר של החברה האזרחית. בעוד שהאחת מייצגת גישה סקפטית בנוגע לתפקוד הצבא, השני רואה בו את הכלי המרכזי שיש להפעיל כדי להבטיח למדינת ישראל את יעדיה. על פניו, זה עוד מקרה שבחברה הישראלית מתפתחות במקביל מגמות מנוגדות, אולי כחלק מתהליך הקיטוב שלה וקריסת רעיון "כור ההיתוך". זהו הסבר מתבקש, פשוט. אבל גם פשטני.

יגיל לוי הצליח למצוא מסגרת תיאורטית בהירה אחת שתסביר את מנשה ואת דניאל, לא כתהליכים מנוגדים אלא דווקא כתופעות משלימות. לוי הצליח לכנס תחת תזה אחת עשרות תהליכים ומאות תופעות הנוגעות ליחסים המורכבים שבין הצבא לבין החברה ולשלטון האזרחי בישראל, שבמבט ראשון נראים מנוגדים ואולי אף מתנגשים. במונחים של המחקר הסוציולוגי של הצבא בישראל, זו תיאוריית-על, מין גרסה סוציולוגית-פוליטית ל"תיאוריה של הכל" שהפיסיקה התיאורטית מחפשת זה שנים כדי להסביר בנוסחה אחת את כל הכוחות הפיסיקליים הידועים למדע. זהו הישג אדיר, ולקוראי ספרו של לוי נכונה חוויה מרתקת של הפלגה מתובנה לתובנה שיוצרות יחד שלמות המעניקה סדר במה שנראה עולם חברתי כאוטי.

*

טענתו המרכזית של לוי היא שיחסי הצבא והפוליטיקה בישראל בנויים על איזון בין מידת הפיקוח האזרחי על הצבא - כלומר, על הצבא כארגון, על האדמיניסטרציה שלו, על השליטה עליו ועל הכוח להפעילו - לבין מידת הפיקוח האזרחי על הצבאיות (המיליטריזם) - כלומר על מנגנוני הלגיטימציה של השימוש בכוח ביחסים הבינלאומיים. טענתו החריפה של לוי היא כי בשנים האחרונות, בעת שהפיקוח האזרחי על הצבא העמיק, נחלש הפיקוח על המיליטריזם, וכי כך נשמר האיזון במקבילית הכוחות צבא-פוליטיקה. התמורה לחירות שהופקעה מהגנרלים כתוצר ישיר של העצמת הפיקוח על הצבא, מוענקת להם במטבע של מיליטריזציה של החברה בישראל, בחיזוק הלגיטימציה לשימוש בכוח כאמצעי לפתרון בעיותיה של ישראל, וכפועל יוצא - בהעצמת תפקידם של הגנרלים בקביעת מדיניות.

בפתח ספרו מנתח יגיל את ההיסטוריה של יחסי הצבא והפוליטיקה הציונית מאז שנות ה-20 ומגיע למסקנה שסוג הפיקוח על הצבא עבר תמורה מרכזית לאחר מלחמת יום הכיפורים: הרעיון של פיקוח מוסדי, כלומר כפיפות הצבא למנגנונים הפוליטיים, נולד כבר בימי היישוב ורעיון הכפיפות של הצבא לפוליטיקה, שכידוע אומץ עם הקמת המדינה, נטל ממפקדי ההגנה (ואחר כך הפלמ"ח וצה"ל) את העצמאות ואת השליטה על הפעלת הכוח שתחת פיקודם, אבל העניק להם ולפעילות הצבאית אופי ממלכתי ולפיכך, מעמד מיוחד ולגיטימציה חברתית. בדרך זו נהפך השימוש בכוח צבאי "לסמל המאפיל על הפוליטיקה האזרחית".

היוקרה, התדמית והסמליות לוו גם בנכונות של המעמד הבינוני של אז (שהיה בעיקרו חילוני ואשכנזי) להקריב את הנדרש ממנו, להעביר לצבא משאבים אנושיים וכספיים לצורך פעילותו. התרומה של קבוצה זו לצבא אוזנה עם הדומיננטיות החברתית וזכויות היתר שזכתה בהם, ואלה בתורן יצרו את הנכונות להקריב, בתהליך המזין את עצמו.

לוי מציג את סוגיית הנכונות החברתית להקריב והתגמול החברתי שמקבל המעמד המקריב כמשוואה - "המשוואה הרפובליקאית" - שיציאתה מאיזון עשויה להביא לשינוי באופן הפיקוח על הצבא או בנכונות הצבא לקבל את מרות הפיקוח המוסדי - הפוליטיקאים. במקביל, לוי מציג את "משוואת הפיקוח" הבוחנת את התמורה שמקבל הצבא בעבור נכונותו להיות כפיף של מנגנוני השלטון האזרחיים. תמורה זו, שתצורתה היא משאבי תקציב וכוח אדם (ואולי גם יוקרה ומעמד), יוצרת תלות של הצבא בשלטון האזרחי. אם משוואה זו מתערערת, והצבא אינו מקבל את הנדרש לפעילותו, נכונותו לקבל את כפיפותו לדרג המדיני עלולה אף היא להתערער. לסיכום: הממשל האזרחי, לפי לוי, הוא מעין סוכן תיווך המנהל יחסי חליפין עם האזרחים שדורשים תמורה חברתית עבור הקרבתם; ועם הצבא שדורש תמורה במשאבים תמורת כפיפותו.

בנקודה זו לוי מתעלם, ועושה רושם שבמכוון, משאלת קיומה של מסורת פוליטית, אידיאולוגית, המחייבת כפיפות של הצבא לפוליטיקאים, מסורת שאמורה להתגבר גם על הפרה של משוואת פיקוח. לוי, כך נראה, סבור שאם השלטון האזרחי יפגע באופן משמעותי במשאבים המועברים לצבא - הצבא יתקומם ויפר אף הוא את כללי הכפיפות במעין תגובה כמעט פיסיקלית המיועדת להחזיר את המשוואה לאיזון. לוי לא מדבר אמנם במונחים של הפיכה צבאית, ומציע הפרות קלות יותר של כללי הכפיפות, כמו דיבור ישיר עם העם מעל לראשם של הפולטיקאים ואף התערבות ישירה בפוליטיקה. אבל היות שפועל כאן חוק הכלים השלובים - נדמה שהוא אינו מוציא מכלל אפשרות תגובות חריפות יותר במקרים קיצוניים של הפרת המשוואה.

*

מכל מקום, החידוש הגדול של ספרו של לוי מצוי בהכללת שאלת הפיקוח על הצבאיות, כלומר על מידת המיליטריזם בחברה - המידה שבה נוטה החברה הישראלית להעדיף פתרונות צבאיים בזירה הבינלאומית על פני פתרונות מדיניים ואחרים - כגורם שמסביר ומאזן שינויים באופן הפיקוח האזרחי על הצבא. על פי ניתוחו של לוי, השנים 1973-2000 אופיינו בהפרה מתמשכת של המשוואה הרפובליקאית שהוא מציע. "הגורם המרכזי להפרה", כותב לוי, "היה הפיכתה ההדרגתית של החברה הישראלית לחברה של כלכלת שוק, שביססה את הדומיננטיות של המעמד הבינוני-חילוני גם בלי להזדקק להקרבה הצבאית כמנגנון המקנה לגיטימציה לנגישות לזכויות". החלשת נכונותו של מעמד הביניים החילוני לתחזק את הצבא הביאה להופעת גורמי פיקוח חוץ-מוסדיים, כגון ארגוני החברה האזרחית שחלקם פיתחו מנגנוני ביקורת על הצבא וחלקם נכנסו לשיג ושיח אתו והתמקחו על מדיניות, תנאי שירות וכדומה. תופעות אלו הובילו בטווח הקצר לדה-מיליטריזציה, שהתאפיינה באיתגור החשיבה הצבאית, בשיח אזרחי על מלחמה ומחיריה, ובנסיגה הראשונה מלבנון ובתהליך אוסלו, ששניהם מבטאים ריסון האופציה הצבאית באמצעות פתרון מדיני.

אלא ששקיעת הגישה הצבאית היתה קצרת מועד. הצבא הגיב להתרופפות הנכונות להקריב של מעמד הביניים החילוני ביצירה של מה שלוי מכנה "ארכיטקטורה חברתית חדשה": העמקת שילובן של קבוצות דתיות ופריפריאליות וכן העמקת השימוש בטכנולוגיה כתחליף לכוח אדם. תהליך זה, בתוספת אימוץ תורות לחימה המקטינות למינימום את המחיר האנושי של המלחמה במונחים של פגיעה בחיילים (הפגיעה באזרחי היריב, מטבע הדברים, דווקא עולה), החזיר את סף הנכונות החברתית לצאת למלחמה למצבו טרם השינוי שעבר על מעמד הביניים.

עם זאת, תהליך רה-מיליטריזציה זה לא החזיר את הצבא למקום שהיה בו קודם כי הקואליציה החברתית החדשה שהוא נשען עליה מבטאת שיח שונה - אתני-לאומי - כלומר, מבוסס על אתוס לאומני-יהודי במקום אזרחי-ישראלי.

בדרך זו נוצרה המציאות כפי שאנו מכירים אותה כיום. הזירה עמוסה עד לעייפה בגורמי פיקוח חוץ-מוסדיים על הצבא: "בצלם", "שוברים שתיקה", "עדאלה", עיתונות, פורום המג"דים והמח"טים ואף שדולת הנשים. הפיקוח החוץ-מוסדי פורח, אך כולו מתמקד בתחום המיקרו - כלומר בהתנהלות הצבא; ולא במאקרו - כלומר בשאלת הנכונות או עצם הבחירה לעשות שימוש בכוח צבאי. לוי מכנה זאת "התרחבות הפיקוח וצמצום ממדיו". או במלים אחרות: חיזוק הפיקוח על הצבא והחלשת הפיקוח על הצבאיות.

בחסות ההתמקדות בפיקוח על האופן שבו מתנהל הצבא, טוען לוי, מתאפשרת העצמת תפקידו בשדה המדיני. כך, למשל, בכל הקשור לכיבוש: מפקחי ה"מיקרו" "מלבישים את פעולתו (של הצבא) בלבוש אנושי וחוקי יותר... ומאפשרים להמשיך ולקיים מודל זה של כיבוש לאורך זמן". אכן, לוי נוגע בדילמה שמעסיקה ארגוני זכויות אדם בישראל באופן אינטנסיבי בשנים האחרונות - האם מאבקם תורם דווקא להמשך הכיבוש?

כך מוביל אותנו לוי אל תובנתו המורכבת: התרחקותו של המעמד הבינוני החילוני מהצבא אוזנה על ידי הופעתו של הציבור הדתי וקהילות הפריפריה, ואילו התגברות הפיקוח על פעילותו של הצבא התאזנה עם התרחבות המחשבה הצבאית והתאיידות הדיון הציבורי על תבונת השימוש בכוח. דוגמאות לכך לא חסר: שיח "מלחמת הברירה", שביקש לערער על הלגיטימיות של מלחמת לבנון, נעלם כליל במלחמת לבנון השנייה. ב-2006, במשך המלחמה ואחריה, עסק הציבור באופן אינטנסיבי בפיקוח וביקורת על הצבא, אולם רק בשאלות הנוגעות לאופרציות עצמן ולא בקיומן של חלופות מדיניות ליציאה למלחמה. מלחמת לבנון השנייה מסמלת אולי את השיא של תהליך הידוק הפיקוח על הצבא, בהובילה לראשונה בישראל להתפטרותו של רמטכ"ל כתוצאה מביקורת ציבורית-אזרחית. אך הדבר אינו סותר את העובדה שכשנתיים לאחר מכן ישראל יצאה למלחמת ברירה נוספת, המייצגת את שיאו של תהליך המיליטריזציה בישראל - "עופרת יצוקה".

"אבסורדי ככל שזה ישמע", כותב לוי, "הוויכוחים על הפעלת הכוח הצבאי בפוליטיקה הישראלית של תקופת היישוב ושנות המדינה הראשונות היו יסודיים יותר מאלה שהתנהלו בעשור הראשון של שנות האלפיים".

ספרו של לוי מחייב חשבון נפש מצד כל מי שעוסק בביקורת השימוש בכוח צבאי בישראל. מחקרו מלמד שהידוק הפיקוח על הצבא עלול ליצור אשליה של צבא מרוסן, ולסמא את עינינו לכך שאת הפראות מלכתחילה היה צריך לרסן. הנטייה האלימה להיזדקק לכוח קטלני כתרופה לכל מזור אחזה בנו, האזרחים. וכך, כל העם צבא, גם אם לא כולם משרתים בו.

עו"ד מיכאל ספרד מתמחה בדיני מלחמה וזכויות אדם. חיבר (ביחד עם שאול אריאלי) את הספר "חומה ומחדל" על גדר ההפרדה (ידיעות ספרים)



הרמטכ''ל לשעבר דן חלוץ עם ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט. כניעה לרוח המיליטריזם



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו