בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האם שהיא הבן שרצח את אביו

עוצם עין אחת

תגובות

נדב בן-נון, "שירה שנועדה להרוג", אוצר: בועז ארד, גלריית המדרשה בתל-אביב

כנגד כובדה של הביאנלה בוונציה, כנגד הנפיחות העצמית הממסדית הלאומית, כנגד אובדן הפרופורציות ולהטוטי הפירוטכניקה, כנגד כל אלה נאצרה התערוכה הצנועה הזאת, המוותרת מראש על כבדות ראש וכבוד עצמי, באצירתו של בועז ארד, "אוצר הבית" של גלריית המדרשה בתל-אביב. מתערוכה לתערוכה אפשר לראות את התואם שבין ארד האמן לארד האוצר. אותו ראש נונקונפורמיסטי של היוצר אוצר תערוכות שונות שאינן חוששות להתמודד עם נושאים כבדים בדרכים חריגות.

כזאת היא תערוכתו המלבבת של נדב בן-נון, שלעתים מצחיקה עד דמעות, תכונה נדירה בעולם האמנות, שגם ארד ניחן בה. בן-נון מתמודד בדרכו ההומריסטית, הרעננה, החצופה, עם נושאים כבדים כזהות מינית ויחסי הורים ובנים, עם כוחו המניפולטיבי (הממשי והאשלייתי) של האמן היוצר, בימאי הווידיאו, השימוש שהוא עושה במושאי יצירותיו וקשרי הגומלין האירוניים שבין הקולנועי ההוליוודי לאינטימיות הווידיאו האישי.

זו אסופה של עבודות וידיאו כמו ביתיות, המוקרנות במקלטי טלוויזיה ביתיים משומשים, "מסע ברכבת שדים מהמרחב האין סופי של השפה הקולנועית אל המרחב האין סופי של המשפחה", כפי שכתב ארד בטקסט הקצרצר המלווה את התערוכה. "אמא ואני" כמו ממצה את רוח התערוכה כולה: הבן לבוש בשמלה פרחונית של האם על גופו הנערי, שערו סתור ופרוע כלאחר שינה עמוקה, אודם מרוח על שפתיו, והאם עומדת בצמוד אליו בחולצה לבנה ובמקטרון גברי. הם עומדים כלואים בפריים הנייח של המצלמה כנגד הקיר הלבן, כגירסה קומית לסצינה מסרט גנגסטרים אמריקאי בגלגול משפחתי יהודי. ברקע מושמעים דיאלוגים עמומים, כתת-מודע של האם והבן, הבוהים במצלמה עד שהאם נשברת ופורשת במחאה על הניסיון האמנותי של הבן. מבלי לזוז הוא מנסה לשכנעה להישאר אך היא לא חוזרת.

ב"שירה שנועדה להרוג" הבן נראה בדמות האב, מזוקן וממושקף, ועל מצחו כתובה המלה "AD-D" באנגלית, מצלם את עצמו מתחבא בין מצעי המיטה, מדבר סהרורי אל המצלמה: "בעיפרון שנתתי לבני הוא כותב שירים וסיפורים. בטייפ שקניתי לו הוא הקליט את השירים שכתב. במצלמה שהשאלתי לו הוא מצלם סרטים". כאביו של אדיפוס וכל האבות מקדמת דנא הוא נוהם על הבן התופס את מקומו ביקום. האב, שהוא הבן, כותב ומוסיף על מצחו את האות E, הממיתה את האב: ה"AD-D" היה ל"DEAD". הבן שב בדמות האב, והמלים "BAD BEN" כתובות כאות קין על מצחו, ואחר כך האם באה לפתות אותו במאכלים לפני השינה, והוא נחרד מחדירתה הפתאומית של האם למחוזות הדמדומים של קיומו הגבולי.

ב"שידוך", בפריים קבוע, ישובים אל השולחן במטבח מצד אחד הבן בדמותו עצמו, בטי-שרט של נעורים, ומהצד האחר הבן בדמות האם, פיאה מתולתלת לראשו וגביע גדול של מיץ עגבניות לפניו - פעלול קולנועי של כפל דמות בסרטי עלילה הווליוודיים רבים. האם מטלפנת אל חברותיו הנדהמות של הבן, בקול מעושה ונודניקי, ומספרת להן שבנה רצח את אביו ויישלח לכלא בעוד כמה ימים, והאם הן מוכנות להתייחד אתו בכלא כי היא רוצה נכד למרות הכל. הדיאלוג המתנהל בין האם שהיא הבן שרצח את אביו לחברותיו קורע מצחוק, ובאותה עת הבן כותב בשקדנות על דף "לא ארצח את אבא שלי שוב" חמישים פעם.

כגירסה גרוטסקית של האהובה הדחויה משיר השירים, הבן בלבוש האם סובבת עם בוקר בגן שבשולי השיכונים, ואז היא נעצרת לרגע, מביטה מסביב בחשד וקוראת קריאת טרזן קיומית ומצחיקה. ב"אורבת" האם מתיישבת על הספה בסלון ומקריאה מהדף דיאלוג מתוך וידיאו עתידי של הבן שבו הוא ימלא את תפקיד האם. בהמשך נוגע הווידיאו באופן הומוריסטי בקשר העל-חושי הטלפתי שבין הבן לאם; כאשר הבן בחדרו, צופה באלפרד היצ'קוק המספר איך אמו הפחידה אותו כשהיה תינוק כשעשתה לו "בו", הבן שומע לפתע את קולה של אמו הקוראת לו ללא קול מהמטבח. בהמשך, בין השאר, הבן והבן המחופש לאם יורים זה בזה.

בפינה מוקרן הווידיאו "שואבת", שהוא גלגול הומורסטי של סצינת המקלחת המפורסמת מ"פסיכו" של היצ'קוק. הבן מתרחץ מאושר וזחוח במקלחת, ובמקביל גלגולה הפאם פטאלי של האם, בגילום הבן, בשמלת נשף חושפנית, בשיער פרוע כלאחר ליל הוללות. כשהיא שומעת את שירת הבן, הגבר, המתקלח, היא פונה למקלחת, שמלתה האדומה המפתה ממלאת לרגע את המסך. היא חודרת לחדר האמבטיה והבן צורח באימה, וכל הדרמה של הקירבה הטעונה בין אם לבן מגיעה לפינאלה מטורללת ומקסימה.

בחלל הכניסה מוקרן הווידיאו היוצא הדופן במערך התערוכה, "צעיף אדום", המקצין ובוחן את הקשר הטעון והמניפולטיבי שבין הבימאי למושא הבימוי. כאן זו ילדה-נערה על סף בגרותה, בצעיף אדום, השרה שוב ושוב - למצוותו - את השיר של אסטרוד ג'ילברטו "הנערה מאיפנימה". עיני האיילה השחורות וכל תווי פניה נכונים לקלוט ולהגיב ל"מפעיל" הבלתי נראה. היא מנסה לשדלו לסטות ממחזוריות השינון, לגוון ולאלתר, אך הוא נוקשה ועקשן ממשיך בשלו, זכרי, בוחן את כוח הסבל. האם זו דמות הבן שהשתחרר מחבל הטבור והיה לגבר בימאי?



נדב בן-נון, פרט מתוך 'אמא ואני', 2010



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו