בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

על הדיבור

תגובות

אתה רוצה להיות כמו כלם. לא לנגן בפסנתר, להיות אוהד

הפועל, ובאמת, יש רגע בחיים, שבו כבר אין אויר לנשף

לתוך המלים, הכל היה כבר, אפלו הבקר הצלול אינו יכל

להתחזות עוד לחד פעמי, ולא פריחת המדבר אחרי שנה

גשומה, ולא נצת הערמון, ולא שיחי הלילך הבוערים, ולא

השמחה, ולא הסבל, אפלו לא חדות ההחלמה, ולא האהבה

הנשואים, המסעות, המכונית הישנה, הדירה השכורה, אותה

אינך זוכר כבר, והדירה השכורה שעודך זוכר, וזו שתזכר

לעד, ואין, אחרי הכל, מראה שיש לו רגע של הלדת, זולת

הלדתך, כי קדם שהיית, לא ידעתי, אף פעם לא יכלתי לשער

איך אמדד את עולמי, כלו, מולך, כקנה מדה, אתה חד פעמי

מחלט שלי, ולפעמים, כמו ליצן קרקס, אני משעין את העולם

על הסנטר, מול אדן החלון, מרחק אלפי מילים מחדרך, קורא

חזק חזק "לילה טוב, בן", אולי תשמע וגם תשיב לי בתורך

"לילה טוב", והלילה הזה, הטוב, שופך בדממה מקרקעית

רקיעיו את רבואות כוכביו, שכבר כבו לפנינו, או יכבו אחרינו

וגם אנחנו נספה כחרקים בגשם, איש בתורו, ונשכח, איש בתורו

ומכאובינו ואשרנו יבהיקו לרגע וימחקו, אבל מדי 11 לחדש

כבר שש-עשרה שנים, אני חוגג לך, באלם, יום הלדת, שמחה

שלא ידעתי, עד שלא היית, שלא אדע בשום מקום על פני

האדמה הזאת, העטופה ביפי וחושדת במלים

2.

בן שש עשרה, ובריא וחכם ויפה, ועוד מעט יקחו אותך

לפולניה, למסע מחנות, שתהיה אחד מכלם (אבל לא

תוכל לשער יותר ממה שכבר למדת: אב משפל לעיני

בנו, בשביל זה לא צריך מסע מחנות, די להשאר פה)

וכבר קבלת תעודת זהות כמו כלם מול העיר הכבושה

(ולא אמרתי לך לא לנסע), ואחר כך תלך לצבא, כמו

כלם, ולא אמר לך דבר על מה שתרצה לעשות, אינך

צריך להיות קנה מדה של אביך, רק אני איני יכל אחרת

אלא לקימך במלים, כי בדממה אבד

3.

ואתה רוצה להתחספס עוד, כגזע האלון, לשתק, ועלי לדבר

את תולדות הותור על גברותי: המילדת נשאה אותך עטוף

על פני המסדרון, מחדר הנתוח אל הפגיה, וקראה בריצה

"יש לך בן קטן וחמוד" והמשיכה, ולידנו אמך הובלה באותו

מסדרון, במהירות, במטה, בלא הכרה, מתבוססת בדמה

ודלת נסגרה גם אחריה, והרופא אמר: "הוא חסון, רואים

על הצואר, הוא יעבר את זה", ובקשתי ללחש לך, זעיר

היית בתבה שקופה, על פני יאור פחדים, עיניך עצומות

מחלשה, "חיה, חיה", ולא הלחש המדמה החיה אותך, אלא

אתה, שהיית, וקדם לא היית, רצית להיות, כח פעם בך, ובבקר

הולכתי את אמך בכסא גלגלים, חורת הושיטה את ידה ובין

כל הזעירים הצביעה עליך ואמרה: "הוא", ואני זזתי, ממלא

מקום אמך, מאז, ועכשו אני מביט בך באהבה, אתה הרי מפנה

לי ערף חסון, ואני אומר: ולואי שעשני אשה, והיית יוצא גם

מבשרי ומדמי, ולא מן הרוח, ולא מן המלה, ולא מן הקול

אלא מאהבת אם שאין לה מלים, כמו שניכם מולי. זה דבר

השיר, בני.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו