בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שירים לא כתובים מבעירים את הנפש

רות גרוסמן צמחה מתוך המיתוסים הנשכחים של תל-אביב: משפחת אבולעפיה והציירת חד גדיא, בין השאר. בשירת הביכורים שלה היא מציבה להם יד, ובעצמה מסתכנת לצאת אל האור

תגובות

את ספר שיריה הראשון, ספר ביכורים, "כשלמדתי לדרוך על אור" (הוצאת כרמל), פירסמה רות גרוסמן והיא בת שבעים, בעידודו של אהרן אמיר שפירסם משיריה ב"קשת החדשה" כמה פעמים.

השירים היפים של רות אן גרוסמן נודדים ונקרעים בין אור לחושך: "אנשים טובים בעיר / המליצו לכבות לה את האור. / הם לא הבינו ששירים לא כתובים / נהפכים לאודים מוצלים ומבעירים את הנפש". אלימות נוראה כבושה ונבלעת בפסוק האירוני על האנשים הטובים שהמליצו שיכבו לה את האור. שהרי האור נוצר כשקורעים חלון בחושך, וכשנפש המשורר יוצאת אל השיר נמנעת הבעירה המכלה אותה: "לובן ענף שקד פורח מתוך החושך" (עמ' 72). אצל רות גרוסמן הכתיבה היא דריכה על אור "אור מואר מאור". "לדרוך על אור" אין פירושו לרמוס אותו, אלא לכבוש אותו למרות כל המכשולים. מרומז כאן הקושי שבכך, הקושי שמציבה הסביבה, "השדים", כמו בשיר "לגרש את השדים" החותם את הקובץ.

"אנשים טובים בעיר" הוא שיר חרישי אך מזעזע על הקונפליקט שבין המשוררת לסביבתה, העוינת את כתיבת השירה, שבשביל רות גרוסמן היא בלתי נמנעת, ו"בלילה בלילה היא חומקת / בין החדרים / וכותבת משהו. / אחרי כמה עשרות שנים לבסוף יוצאת לאור" - רק אחרי כמה עשרות שנים.

אינני נוהגת לכתוב על שירה, אבל לרות גרוסמן, המלווה את חיי שנים רבות, זכויות מיוחדות. אני חבה לה לכל הפחות את הרעיון על המגדלור, שנולד בי בזמן שיחה שניהלנו בלכתנו הביתה מן העבודה בעיתון. זה היה בשעת צהריים של יום סתווי ברחוב אלנבי. איני יודעת כיצד אירע שלא נסענו באוטובוס ביום ההוא. מכל מקום, רות גרוסמן, שאליה התוודעתי שנים קודם שהגיעה לעבודה ב"הארץ", דיברה אז, ברחוב אלנבי, הסואן בדרך כלל, על המשמעות הסימבולית של המגדלור, ועל הארכיטיפים של יונג, ואגב כך ניצת בי הרעיון לכתוב ספר לבני הנעורים על משפחה שחיה במגדלור. נדרשו עוד שנים עד שהרעיון קרם עור וגידים, ונכתב ספרי "עוד חיבוק אחד", אבל אפשר שאלמלא אותה שיחה לא היה נוצר.

השיחה הזאת זכורה לי כמו חלום. בזיכרון שנטבע בי הלכנו ברחוב אלנבי באמצע הכביש. אבל זה לא היה יום כיפור. אולי זה היה במלחמת המפרץ? ואולי זה רק זיכרון מתעתע, כמו רוב הזיכרונות? אולי הרעיון שהפציע בי הוא שהשתיק את התנועה ואת הרחוב?

הכרתי אותה כרותי צפרוני, בשנות העשרים שלנו, כשחצינו יחדיו את שדה הקוצים במורד גבעת אבו כביר, ממעלה הגבעה שעליה שכנה בימים ההם אוניברסיטת תל-אביב. חצינו את הגבעה אל הכביש הסואן שכיום הוא נקרא קיבוץ גלויות, כדי להגיע אל הכיתות שהוקצו לאוניברסיטה המתרחבת בקרית המלאכה הנבנית והולכת. אני זוכרת את הקוצים, את שביל העפר, את החדרים המעלים אבק, סיד וטיח, ואת המדרגות שהובילו אל חדר שהוקצה לי ללמד בו כשעדיין לא היה מוכן ממש.

רותי צפרוני נמנתה אז עם קומץ התלמידים שבאו לשמוע אצלי תרגיל באסתטיקה, ובו קראתי עם התלמידים או לימדתי אותם פרק מן החקירה הפילוסופית במקור הרעיונות על היפה והנשגב על פי ההוגה האנגלו-אירי אדמונד ברק, וכן פרק בשופנהאור. דבר מדברים אלה איני זוכרת כיום, אבל אני זוכרת שבכיתה שלי למדו - אם למדו - בצד רותי צפרוני עוד תלמידים אחדים שהתפרסמו לימים, כמו עורך הדין אמנון זכרוני, או העיתונאי אלי תבור, שבתו סיגל היא רופאה אהובה עלי במיוחד, שמגלמת בשבילי, אולי ללא ידיעתה, את שמחת החיים. והיתה בכיתה גם רותי צפרוני, שנחקקה בזיכרוני אולי משום שכבר אז כתבה שירים והיתה חברה של המשוררת נורית זרחי, אז סטודנטית וסופרת בראשית דרכה שכתבה בעיקר לילדים. נורית זרחי אף שימשה עורכת של ספר זה בצד המשוררת סיגל אשל, נכדתו היפה של אברהם שלונסקי (העורך הראשון של "תרבות וספרות"), שהיתה מתהלכת במסדרונות העיתון שבו עבדנו ושרה כזמיר.

ואולי נקבעה רות גרוסמן בזיכרוני מפני שהיתה בתו של גבריאל צפרוני, עורך "הבוקר" אז, איש מפורסם, שבן זוגי היה קצת מיודד עמו, והיה מבאי בית הקפה המיתולוגי "שטרן" ויושב גם הוא אל שולחנם של נתן זך ושלמה שבא. נפגשנו שוב בעיתון "הארץ". רות צפרוני היתה לרות גרוסמן, ובמשך השנים, בשיחות שניהלנו מפעם לפעם נודע לי, שבעצם היתה במקור רותי צ'פמן, ועכשיו היא אשת איש ואם לשניים. כיום כבר יש לה נכדים.

רות גרוסמן עבדה בארכיון, מוסד שנזקקנו לו תמיד. מה אירוני הדבר שמבחינה גיאוגרפית, מקומות הפגישה שלנו, האוניברסיטה והעיתון, היו סמוכים זה לזה, שהרי ה"ארץ", שהתחלתי לעבוד בו עוד כששכן בבניין הנהדר ברחוב מזא"ה, עקר לקרית המלאכה ב-1973. אז כבר היתה הקריה בנויה לתלפיות (מכוערות למדי), ושכן בה סטודיו של ידיד קרוב מאוד שלנו, הפסל פנחס עשת המנוח. לפעמים הייתי הולכת לבקר בסטודיו לראות את עבודתו. למען האמת, ראוי פנחס עשת לפרק מיוחד לו. מדי בקרי שם בסטודיו היה ייאושו הולך וגובר, ובפעם האחרונה שביקרתי אצלו, אמר לי שאם לא יזכו אותו בתערוכה במוזיאון ישראל ישמיד את כל עבודותיו, כי אין לו מקום לאחסן את הפסלים הגדולים והרבים שלו. לדעתי, נעשה לו אי-צדק משווע, ובמיוחד משעקרו את פסלו הצהוב מפתח שדרות בן-ציון לגן הפסלים הסמוך לרכבת מרכז.

לרותי גרוסמן-צפרוני-צ'פמן לבית אבולעפיה ולי היו תחומי עניין משותפים למן הפילוסופיה דרך השירה ועד האמנות, והיו לנו שיחות מזדמנות, שבלי ידיעתה הפרו לעתים את כתיבתי, כמו השיחה על המגדלור. היו לנו גם ידידים משותפים, כמו ד"ר יהושע שטריך המנוח, שהיה מטפל של שתינו בתקופה זו או אחרת של חיינו, המוסיקאית נועה בלאס והמשוררת נורית זרחי.

רות גרוסמן נולדה בארצות הברית. אביה, עמנואל צ'פמן, היה פרופסור לפילוסופיה בניו יורק, ובן חוגו של ההוגה הצרפתי ז'אק מריטן. הוא כתב ספרי הגות מלומדים, בין השאר מחקר על הצייר האמריקאי ויליאם ס' שוורץ, שצייר את דיוקנו של צ'פמן בן ה-25. הספר פורסם בשיקגו ב-1930. עמנואל צ'פמן מת בסרטן בן 42, כשרות היתה בת שבע, אובדן שאין נרפאים ממנו. אז חזרה אמה, שולמית אבולעפיה, לארץ עם שתי בנותיה, והשתקעה בירושלים. סבתה של רות היתה הציירת הראשונה מתלמידי "בצלאל", וכונתה "חד גדיא", כי היתה האשה היחידה בכיתתה. היא מן הציירות הישראליות הראשונות, וגם עמה לא נעשה צדק והיא לא זכתה להכרה. אבל רות נכדתה מציבה לה יד: "סבתי עליה השלום / היתה יוצאת / אל הנוף לצייר / עם כובע גדול ושרפרף / לתחום לה אור / ונקודת מבט. (...) "הצבעים בתמונות שצירה / סבתי אותי אינם דוהים / זה למעלה מחמישים שנה. / רק תמונת הילדה העצובה / עם שמלה אדומה דוהה והולכת".

על כריכת ספר שיריה של רות גרוסמן, שעיצב ינאי זלצר, מופיע קטע מדיוקן שציירה אותה סבתה: אף סולד, פה חושני ועין מלאה עצב אין קץ. אפשר לומר שרק עם סבא-רבא של רות נעשה צדק, ועל קיר הבית שהקים בנוה צדק יש שלט המנציח אותו ואת דיירו לתקופה קצרה, ש"י עגנון.

אפשר לומר שרות גרוסמן צמחה מתוך מיתוסים. סבא-רבא שלה, שלמה אבולעפיה, נצר למשפחת אבולעפיה שבאה לארץ-ישראל דרך טורקיה לאחר גירוש ספרד, נולד בביירות ב-1865, ובן עשרים הגיע לראשון לציון כמורה לערבית וצרפתית בבית הספר של הבארון. שם, ב-1892, נשא לאשה את תלמידתו, רבקה בת יעקב פריימן, ממייסדי המושבה. זה היה אחד הזוגות המעורבים הראשונים ביישוב החדש. נולדו לזוג ארבעה בנים וארבע בנות, ובסוף המאה ה-19 עקרה המשפחה ליפו. שם לימד שלמה אבולעפיה בבתי הספר של "אליאנס" ו"עזרה". מיפו עברה המשפחה לנוה צדק, לבית שבנה שם סבא-רבא של רות, הבית שבעליית הגג שלו כתב שמואל יוסף צ'צ'קס את "עגונות".

אבולעפיה הצטרף לאגודת "אחוזת בית" אבל חלה. הוא נסע לביירות להיוועץ שם ברופא מפורסם. כשחזר הביתה מת קודם שנערך טקס חלוקת המגרשים. גורלו מעלה בזיכרוני את גיבורו של אשר ברש בנובלה היפהפייה "איש וביתו נמחו" (שהמשורר דוד אבידן חלם להפוך לסרט), אלא שבית אבולעפיה לא נמחה. אלמנתו רבקה פתחה חנות גלנטריה ביפו, וכך פירנסה את משפחתה. בהגרלת המגרשים של אחוזת בית זכתה רבקה אבולעפיה בחלקה מספר 2, שהיתה לימים לרחוב יהודה הלוי מספר 20. מאחר שנשאה לבדה בנטל כלכלת הבית, פיטרה את המשרת הערבי ששימש בביתם. היא התירה לו להשתמש בשמם, אבולעפיה, וזו המשפחה שהקימה את המאפייה הידועה בכיכר השעון ביפו.

בנה של רבקה פריימן-אבולעפיה, רפאל, נשא לאשה את מרים ניסנהולץ, בתם של זוג רוקחים מעיירה ליד אודסה, שבאה לארץ ב-1912 והיא בת 17 כדי ללמוד ציור אצל בוריס ש"ץ, ונודעה לימים כחד גדיא. היא היתה בת כיתתו של נחום גוטמן. את רפאל אבולעפיה, חברו של אבשלום פיינברג, פגשה באלכסנדריה בעת מלחמת העולם הראשונה. שם נישאו ב-1917. חד גדיא ילדה את שולמית, אמה של רות גרוסמן, ונסעה לכמה שנים לפאריס כדי להשתלם במקצועה. כששבה ארצה ילדה את בתה אורה. הנישואים עלו על שרטון. חייה היו סוערים והיא נדדה בין ירושלים, תל-אביב, קהיר, ניו יורק ופאריס. היו לה אחר כך עוד שני בעלים, והיתה גם פרשת אהבים עם המשורר אלכסנדר פן. בשובה לארץ השתקעה בצפת אבל את סוף חייה עשתה בבית בתה, שולמית.

אין אפוא פלא שיש בספרה של רות גרוסמן שירים לא מעטים על ציירים וציורים: "בהקשר לגרניקה של פיקאסו" (עמ' 52), "חלונות פתוחים" על ציור של מאטיס, בצד שירים על ילדיה ועל חיי הבית. ויש גם שיר בשם "פסל הנשיקה" (עמ' 53), ובו היא כותבת: "פסל הנשיקה של ברנקוזי / נראה בתחילה כל כך שוויוני / שני ראשים תואמים / אותו גובה, אותו חיבוק / פה לפה. אבל כששוב מביטים / רואים שהאחד קצת יותר / מחזיק את היד, /מישהו שהידיים שלו / קצת יותר רוצות". האם לא מקופלת בפסוק האחרון של השיר הזה מחשבה עמוקה על הטרגיות הבסיסית של החיים?



חג גדיא, דיוקן רות גרוסמן-צפרוני-צ'פמן. הצבעים אינם דוהים תצלומי רפרודוקציה: דודו בכר


ויליאם ס' שוורץ, דיוקן עמנואל צ'פמן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו