ראשים מדברים על שתיקה

דוד זונשיין
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
דוד זונשיין

חשיפה ממושכת, המרכז לאמנות עכשווית, קלישר 5, תל-אביב, עד 22.6

לא יימצא ולו חייל קרבי אחד בעשרים השנים האחרונות ואף למעלה מזה, שלא ראה בעיניו, ותכופות בידיו, ברגליו ובקנה נשקו, אלימות קשה, הכרחית, כך נדמיתה לו בשעתה, בעם שעליו הופקד לשלוט.

וכל כמה שרבה האלימות מעט הדיבור עליה ורבה השתיקה. רבה כל כך עד שנדמה שאין היפוכו של הדיבור שתיקה, כי השתיקה אינה אי-דיבור או דיבור שאיננו, אלא ישות עצמאית אקטיבית, גם אם לא פעם כפויה על השותק. לפיכך, לשותקים אין אומרים: "עשה דיבור" אלא "שבור שתיקה", לפי שהשתיקה גם היא סוג של דיבור, ולא בכדי המטאפורות הקשורות בה הן מטאפורות של דיבור כגון "שתיקה רועמת".

כל זה בולט בחלל שמוצגות בו עדויות הלוחמים של שוברים שתיקה בתוך התערוכה "חשיפה ממושכת" בגלריה קלישר. 15 מוניטורים קטנים, קטנים מדי, בחדר חשוך מאוד. מכתרים את הצופה, צמודים לקירות, מקצתם במרכז החדר, מוט שחור ועליו רמקול קטן מעל כל אחד מהם. בכל מסך עדות חייל. דיבור על מה ששותקים אותו. בשביל להקשיב לסיפור שבוקע מהרמקול שמעל ראשך צריך להתרכז, כי הסיפור מתערבב בסיפורים האחרים הבוקעים מהרמקולים המצטופפים בחדר והסיפורים מהדהדים זה את זה עד ליצירת רעש לבן סמיך. עד כדי כך צריך להתאמץ שספק אם אפשר היה לשמוע את הסיפורים ללא הכתוביות שמצורפות להם. יש בזה אמירה אמנותית על השתיקה שמסתירה רעש רב, בלתי ניתן לשמיעה, כזה שהידיים נשלחות לאטום את האוזניים מאליהן.

שבירת שתיקה היא מטבע לשון מעניין. המלה הראשונה פועלת פעולה קשה והרסנית על השנייה. מטבע שלכאורה הוא עירוב מין בשאינו מינו. כהנפת גרזן על כותנה, היא מניפה גרזן ברזל על אין, על שקט. ורק הגרזן הופך את האין ליש. רק הגרזן אומר על השתיקה שאינה רכה ונעימה כפי שסוברים הכל. שדרושה שבירה בשביל להפוך אותה לדיבור. את הצעקה - "אני מסתיר" לדיבור - "ראיתי ואני מפסיק להכיל בשביל שלחברה שאני חלק ממנה יהיה קל לעכל". מפסיק לראות, לבצע, לעכל ולהעלות שתיקה כהעלאת גירה. רק אחרי שדובר ניתן להבין מה הוסתר, ופעמים רבות יבין זאת רק השובר שראה ושתק. חלק מהעדים שעדויותיהם מוצגות בתערוכה מעידים ללא חשיפת פנים. רק זמן אחר כך הפכה העדות לכזאת שמדוברת על ידי אדם בשר ודם ולא תחת שם או ראשי תיבות בלבד; הפכה ממעשה תיעודי-היסטורי לאירוע פוליטי.

בין הפוליטי לאמנותי, כשהאמנות היא חזית מה שהנפש אינה מסוגלת לסבול בייצוגו הממשי, רק נס עשוי להביא את הצופה למבט שאינו זה של החברה. כשהיא מצליחה היא יכולה לקחת את הנפש המוכנה ולהעביר אותה למקום בו הלא ידוע, המוסתר והמושתק מתגלה בדרך נסבלת. ומה שהופך אותה לנסבלת, בעיני מעטים מדי בדרך כלל, היא היכולת להתבונן בה, ותחת אשמה לחוש אחריות ורצון לחזור לתוך השתיקה ולשנות את המציאות ששותקים אותה.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ