בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גם דלת אמות שלי אינן שלי

זרובבל גלעד, איש עין חרוד, היה משורר מקומי מובהק, השייך בכל מאודו לאדמה ולטבע. אבל שירתו, ככל כתיבה אקו-פואטית טובה, מבליטה תפישת עולם שיתופית, שאין בה שוביניזם לאומי

תגובות

כשהתחלתי את חיפושי אחר כתיבה אקו-פואטית מסוג זה או אחר, פניתי אל משוררי ההתיישבות. תחילה הגעתי לאברהם שלונסקי, שכתב יצירות מופת אך כל התנסותו הממשית בחיי התיישבות בעין חרוד ארכה חודשים אחדים בלבד. אחר כך נגעתי ברחל, אבל גם היא חייתה על אדמת כנרת שנתיים בלבד. ואז הגעתי אל זרובבל גלעד (בעצתו הטובה של פרופ' עוזי שביט), שהעמיד שירים פחות מבריקים אך נשאר נטוע באדמת עין חרוד למעלה משישה עשורים, כל ימי חייו, וכתב מתוך היכרות ממושכת ואינטימית עם פיסת אדמה אחת. גלעד, חתן פרס ביאליק, נראה בשירה היום משורר נידח, אך דווקא כאלה אוהבת האקו-פואטיקה לגלות.

שאלתי ערימת ספרים ישנים מספריית קבוץ גינוסר וישבתי לקרוא מתחת לדקל. למעלה בצמרת הרעישו הדררות, הנקר עמד וחצב חור בגזע, השלדג הכחול חצה מעת לעת בצווחתו האופיינית, והזוג דוכיפת הסתובב לרגלי בדשא. הם תמיד היו שם, אך הקריאה ביצירת חייו של גלעד הגבירה את עירנותי להם; שכן התכונה הראשונה הבולטת לעין, לאוזן, ללב, היא נוכחות הציפורים בשירים. אין כמעט שיר, לאורך כל חייו, שלא מופיעה בו ציפור - כנושא, כדימוי או כמאפיין של המקום. נדיר שזאת ציפור מופשטת, סמלית-ערטילאית. בדרך כלל הציפור מוחשית ומופיעה בתכונותיה האופייניות ובשמה. השם אינו נשמע כנשלף מתוך מגדיר ציפורים אלא כשם של חבר או שכן ותיק, או ישות מסתורית שהמפגש עמה הוא בגדר משאלת לב. כזה הוא הזמיר, שהגעגוע לראותו שוב, כמו פעם בילדות, עובר לאורך כל יצירתו של גלעד.

זרובבל גלעד, שנמלט אל הארץ כילד ונקלט בקבוץ עין חרוד, הפך את עבודת האדמה ואת הקשר אליה לתשתית חייו. כאשר משוררים אחרים עברו אל העיר כדי להיות מודרנים, גלעד נשאר בכפר והשקיע את חייו במקום שהיה לנושא מרכזי בשירתו. במשך עשורים רבים חזר אליו מדרכי החיים ומן המלחמות, הלא-מטאפוריות, וכתב אותו מקום; עצים ששתל במו ידיו נתנו מצלם לילדיו, במעיין חרוד, שהיה לו מקדש מעט בזמנים קשים. הוא זוכה לראות את מפעל חייו נושא פרי:

כשפורחים הצבעונים בגלבוע

עולה בלבי זכרו של ידידי

שעמדי כתף אל כתף עמד

על ההר

בשדה הצבעונים

ואמר:

"ראה את היפי הזה של העמק

היפי הזה שידנו עצבה,

שאלמלא עשינו שם מחשך לחשך

מושכים בתלם עד כלות-נשימה,

לא היתה עתה מבהיקה לעינינו

כל אותה שפעה צבעונית

Iברכות-ברכה כעינים פקוחות -

לכל הרוחות! איך אדם מישב

כמותי משתטה ומדבר כבחור מאהב

מעל אזניו

ולא בבחורה אלא בכברת ארץ

קטנה

שבפניה חתם נשיקתו

הראשונה.

שירתו של גלעד רצופה רגעים כזה המתואר בשיר, רגעים אינטנסיביים של היות על פני האדמה, אלה שוויליאם וורדסוורת כינה "נקודות זמן", נקודות של מודעות מוגברת, של "יש ימים פי שבע אז ירוק הירק / פי שבעים תכולה התכלת במרום", נקודות המצטרפות זו אל זו ויוצרות לעינינו תמונת חיים-מקום-כתיבה. והכתיבה נעשית באמצעים הבסיסיים ביותר: מלים פשוטות, שורות קצרות, נגיעות מכחול של צייר סיני, אותה נגיעה-לא-נגיעה המאלצת אותנו להשלים את התמונה וכך להיות גורם פעיל ביצירת האפקט האמנותי.

גלעד אינו כותב שירה מכוונת-נושא או קהל יעד, בדומה לרבים מן המשוררים האקופואטיים העכשוויים. הוא כותב באופן טבעי על חייו המתרחשים בסביבה טבעית. עם זאת, הבחירה להישאר באותה סביבה ולא לעקור לעיר היא הכרעה שכלולה בה אמירה כי המקום חשוב לחייו ולשירתו, ואלה יגיעו למלוא לבלובם דווקא כאן. אולי אף משתמע מכך שלא רק חייו, אלא חיי אנוש בכלל זקוקים לקשר בלתי אמצעי עם סביבה טבעית כדי להיות אנושיים באמת.

לא מזמן תירגמתי שני משוררים נורבגיים חשובים, שקשה לדמיין את שירתם ללא המקום הגיאורפי הספציפי שבה נכתבה. כזה היה גם ויליאם בטלר ייטס, המשורר האירי הגדול, שחשב כי כדי לכתוב היטב יש להתחבר למסורת מקומית עמוקה, ואם זו אינה בנמצא, יש ליצור אותה. ייטס ראה את כתיבתו כנובעת מאדמת אירלנד, ובחלק המאוחר של חייו, עמד על כך שזו תצא אל העולם מבניין מסוים, מן המגדל העתיק ששחזר לעצמו בבלילי.

גלעד כותב על המורשת ההיסטורית והתנ"כית של האזור (הר גלבוע ומעיין חרוד), אך רק כחלק מן המקום שלו, ואת היותו "שלו" הוא מדגיש, ומכונן מערכות יחסים עם החי-צומח-דומם מסביבו, אף יותר מאשר עם בני אדם, למרות החיים השיתופיים של הקיבוץ. זו מערכת יחסים שוויונית, של הזנה הדדית, של יחסי אני/אתה נוסח בובר. בובר מצוטט רבות בתיאוריה האקולוגית, השואפת להגיע ליחסים כאלה עם הטבע, כי רק כך יש סיכוי לפתח את ההכרה בעמידתו של הטבע בזכות עצמו, בהיותו שותף לדיאלוג ולא משאב לניצול.

גם את ההשתקעות וההשקעה של כל תור החיים במקום אחד, בתוך פיתוח אהבה, מחויבות ואחריות כלפיו, רואה האקופואטיקה כערך קרדינלי. כך אפשר להכליל תחת ההגדרה האקופואטית גם משוררים שלא "התכוונו", אבל שירתם עושה לפיתוח המודעות לביתנו החומרי והקוסמי, גם אם אין בה ביקורת סביבתית ואקטיביזם חברתי.

אפשר לשאול, לשם מה נחוץ מונח חדש, והלא שירת טבע היתה מאז ומעולם? התשובה היא ששירת הטבע, לאחר המהפכה המדעית, לא זכתה בתנאים שיאפשרו לה להתפתח. רוב המשוררים התנקזו אל העיר, אל מקום שאינו דורש "כתבני", שבו אפשר להיות מופרה מן הזרעים הנישאים ברוח הבאה מעבר לים ולהיות אזרח העולם, כפי שהעיד על עצמו נתן זך, מי שיצר או ייבא את המודל השירי הקוסמופוליטי, שהיה מקובל בחלקה השני של המאה העשרים ושכל כתיבה אחרת נעשית עדיין בהתייחס אליו.

מי שנשאר במקומו והוסיף לכתוב מתוך רגישויות שלא שיקפו את רוח הזמן באמנות, ראוי היום, כשהטבע שוב עולה על סדר היום, לגילוי מחדש. כך לפחות עושים באותן ארצות שהרוחות המנשבות בהן מגיעות גם אלינו, במוקדם או במאוחר. זרובבל גלעד אמנם לא מת אלמוני, אך העובדה ששירתו היא בבחינת גילוי גם למי שקורא שירה, מוכיחה כי יש לעזור לקהל הקוראים להתחבר אליה על ידי הפיכתה לרלבנטית. והיא רלבנטית, כי יש בה כדי לפתח את מודעותנו ואהבתנו לאדמה שהופקדה בידנו "לעבדה ולשמרה" - מודעות שהיא צו השעה בימים אלה של משבר אקולוגי חמור.

המלה "אדמה" יכולה להתייחס לטבע בכלל, אך היא יכולה להתייחס גם לארץ הזאת. כאן מתעורר כמובן העניין הפוליטי: של מי בדיוק היד שבידיה הופקדה האדמה? התשובה, כמו בתנ"ך, תהיה האדם באשר הוא אדם. תפישת עולם שיתופית, המורידה מערך התחרות הדרוויניסטית, של יד כל בכל, מדגישה את הסימביוטיות וההזנה ההדדית. כך היא יכולה להיות מצע מאחד. כבר היום קיימות עשרות התארגנויות "ירוקות" משותפות של יהודים וערבים. אני עצמי השתתפתי במאבק כזה, שבו כל תושבי הגליל המערבי עשו יד אחת למניעת זיהום מקורות מים.

ועוד יותר מזה: לאחרונה מתפתחת תפישה שלפיה קליפת הכדור מתחלקת לא למדינות בעלות גבולות מלאכותיים, אלא לאזורים של גבולות טבעיים או לאגני היקוות. מחר לא יבוטלו כנראה הגבולות, אך השמירה על פיסת האדמה המשותפת יכולה להפוך מגורם מפריד למכנה משותף, העשוי להשפיע על שאר ההיבטים של חיינו כאן.

אסיים בשיר נוסף, המדגים ערך חשוב של האקופואטיקה, המצוי בשירת זרובבל גלעד, והוא ההכרה המפוכחת בכוחות הטבע, גם ההרסניים שבהם, ובמצבו של האדם כאורח עניו על פני האדמה:

בוערות המרצפות

מתחת רגלי

בחשכת חדרי.

ממעבה אדמה

ובזלת

פורצת האש

לחרך כפות

רגלי.

גם דלת אמות שלי

אינן שלי

עלפני כל הארץ

הזאת!



כלניות בעמק יזרעאל. היופי הזה שידנו עיצבה


זרובבל גלעד. יחסים עם הטבע



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו