בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אחת עשרה

תירגם מאנגלית יצהר ורדי

תגובות

מה שהם לא מבינים בעניין של ימי הולדת, ומה שהם לא יספרו לך לעולם, זה שכשאת בת אחת-עשרה את גם בת עשר, ותשע, ושמונה, ושבע, ושש, וחמש, וארבע, ושלוש, ושנתיים, ושנה. וכשאת מתעוררת בבוקר יום ההולדת האחד-עשר שלך את מצפה להרגיש בת אחת-עשרה, אבל זה לא קורה. את פוקחת עיניים והכל נותר כשהיה - רק היום התחלף. ואת בכלל לא מרגישה בת אחת-עשרה. את מרגישה כאילו את עדיין בת עשר - וזה נכון, מאחורי השנה שהופכת אותך לבת אחת-עשרה.

לפעמים, למשל, את עלולה לומר משהו טיפשי, וזה מה שעדיין בן עשר בתוכך. או שיש ימים שבהם את חייבת לשבת בחיקה של אמא שלך כי את מפוחדת, וזה מה שרק בן חמש בתוכך. ואולי יום אחד, כשתהיי מבוגרת ממש, אולי תרצי לבכות כאילו את בת שלוש, וזה בסדר. זה מה שאני אומרת לאמא שלי כשהיא עצובה ורוצה לבכות. אולי היא מרגישה בת שלוש.

כי האופן שבו אנחנו מתבגרים ומזדקנים קצת דומה לבצל, או לטבעות בגזע של עץ, או לבובות העץ הקטנות שלי שנכנסות זו לתוך זו, כל שנה בתוך השנה שאחריה. זאת המשמעות של להיות בת אחת-עשרה.

את לא מרגישה בת אחת-עשרה. לא בבת אחת. עוברים כמה ימים, אפילו שבועות, ולפעמים אפילו חודשים, לפני שאת אומרת אחת-עשרה כששואלים אותך. ואת לא מרגישה לגמרי בת אחת-עשרה, לא לפני שאת כבר כמעט בת שתים-עשרה. ככה זה עובד.

ממש היום הצטערתי שאין לי יותר מאחת-עשרה שנים שישקשקו בתוכי כמו מטבעות בקופסת פלסטרים מפח. היום רציתי להיות בת מאה ושתיים ולא בת אחת-עשרה, כי אם הייתי בת מאה ושתיים הייתי יודעת מה לומר כשגברת פרייס מניחה את הסוודר האדום על השולחן שלי. הייתי יודעת איך לומר לה שהוא לא שלי - במקום לשבת שם סתם, עם המבט הזה על הפרצוף ובלי ששום דבר יוצא לי מהפה.

"של מי זה?" אומרת גברת פרייס ומרימה באוויר את הסוודר האדום, שכל התלמידים יראו. "של מי? הוא נמצא במלתחה כבר חודש".

"לא שלי", אומרים כולם. "לא שלי".

"הוא בטוח שייך למישהו", גברת פרייס מתעקשת, אבל אף אחד לא נזכר. זה סוודר מכוער עם כפתורי פלסטיק אדומים וצווארון ושרוולים כל כך מדולדלים, שאפשר להשתמש בהם בתור חבל קפיצה. הוא בטח בן אלף, וגם אם הוא היה שלי לא הייתי אומרת את זה.

אולי בגלל שאני רזה, אולי בגלל שהיא לא אוהבת אותי, סילביה סלדיוואר הטיפשה הזאת אומרת, "נראה לי שזה שייך לרייצ'ל". סוודר כזה מכוער, כל כך ישן ומסמורטט, אבל גברת פרייס מאמינה לה. גברת פרייס מרימה את הסוודר ומניחה אותו ישר על השולחן שלי, אבל כשאני פותחת את הפה לא יוצא לי כלום.

"זה לא, אני לא, את בכלל... לא שלי" אני אומרת בסופו של דבר, בקול דק שאולי היה הקול שלי בגיל ארבע.

"בטח שהוא שלך", אומרת גברת פרייס. "אני זוכרת שפעם לבשת אותו". בגלל שהיא מבוגרת יותר והיא המורה, היא צודקת ואני לא.

לא שלי, לא שלי, לא שלי, אבל גברת פרייס כבר הופכת דף לעמוד שלושים ושתיים, לתרגיל מספר ארבע במתימטיקה. אין לי מושג למה, אבל פתאום אני מרגישה בחילה בפנים, כאילו אותו חלק בי שהוא בן שלוש רוצה לפרוץ דרך העיניים, אבל אני עוצמת אותן חזק ונושכת את השפה בשיניים שלי ממש חזק ומנסה לזכור שהיום אני בת אחת-עשרה, אחת-עשרה. הערב אמא תכין לי עוגה, וכשאבא יגיע הביתה כולם ישירו היום יום הולדת, היום יום הולדת לרייצ'ל.

אבל כשהבחילה נעלמת ואני פוקחת עיניים, הסוודר האדום עדיין מונח שם כמו איזה הר אדום וגדול. אני מזיזה את הסוודר האדום בעזרת הסרגל לפינת השולחן. אני מזיזה את העיפרון ואת הספרים ואת המחק שלי כמה שיותר רחוק. אני אפילו זזה קצת ימינה בכיסא. לא שלי, לא שלי, לא שלי. בראש שלי אני חושבת כמה זמן נשאר עד ארוחת צהריים, כמה זמן עד שאוכל לקחת את הסוודר האדום ולהעיף אותו מעבר לגדר של בית הספר, או להשאיר אותו תלוי על המדחן, או לדחוס אותו לכדור קטן ולהיפטר ממנו בסימטה. אבל כששיעור המתימטיקה נגמר אומרת גברת פרייס בקול רם, ומול כולם, "מספיק, רייצ'ל", כי היא רואה שדחפתי את הסוודר האדום לקצה השולחן והוא תלוי שם כמו איזה מפל; אבל לי לא אכפת.

"רייצ'ל", אומרת גברת פרייס. היא אומרת את זה כאילו היא מתחילה להתעצבן. "תפסיקי עם השטויות ותלבשי את הסוודר ברגע זה".

"אבל הוא לא..."- "עכשיו!" אומרת גברת פרייס.

זה הרגע שבו הצטערתי שאני רק בת אחת-עשרה, כי כל השנים שבתוכי - עשר, תשע, שמונה, שבע, שש, חמש, ארבע, שלוש, שנתיים ושנה - לוחצות לי מאחורי העיניים כשאני משחילה יד אחת דרך השרוול של הסוודר, שמדיף ריח של גבינת קוטג', ואת היד השנייה דרך השרוול האחר, ועומדת שם עם הידיים שלי בצדדים, כאילו הסוודר מכאיב לי, והוא מכאיב - כולו מגרד ומלא חיידקים, ואפילו הם לא שלי.

ובדיוק באותו רגע מתפרץ כל מה שכבשתי מאז הבוקר, מאז שגברת פרייס הניחה את הסוודר על השולחן שלי, ופתאום אני בוכה מול כולם. הייתי רוצה להיות בלתי נראית, אבל אני לא. אני בת אחת-עשרה, והיום יום ההולדת שלי, ואני בוכה מול כולם כאילו אני בת שלוש. אני מניחה את הראש על השולחן וקוברת את הפרצוף בידיים שלי, שמכוסות בסוודר ליצני ומטופש. הפנים שלי לוהטות ומהפה שלי יוצא רוק כי אני לא מסוגלת לעצור את הקולות שיוצאים לי מהפה, קולות של חיה קטנה, עד שלא נשארות לי בעיניים שום דמעות, ורק הגוף שלי עוד רועד כמו כשמשהקים, וכל הראש שלי כואב כמו כששותים חלב מהר מדי.

אבל הדבר הכי גרוע קורה שנייה לפני שהפעמון מצלצל לארוחת צהריים. הפיליס לופז המטומטמת הזאת, שסתומה אפילו יותר מסילביה סלדיוואר, אומרת שהיא נזכרה שהסוודר האדום הוא שלה. אני מורידה אותו מיד ונותנת לה אותו, אבל גברת פרייס מעמידה פנים שלא קרה כלום.

היום אני בת אחת-עשרה. היום אמא מכינה לי עוגה, וכשאבא יגיע בערב מהעבודה נאכל אותה. יהיו נרות ומתנות וכולם ישירו היום יום הולדת, היום יום הולדת לרייצ'ל - אבל זה כבר יהיה מאוחר מדי.

היום אני בת אחת-עשרה. בת אחת-עשרה, עשר, תשע, שמונה, שבע, שש, חמש, ארבע, שלוש, שנתיים ושנה - אבל הלוואי שהייתי בת מאה ושתיים. הלוואי שהייתי בכל גיל אחר, רק לא אחת-עשרה. כי היום אני רוצה להיות כבר במקום אחר, רחוקה כמו בלון שברח, כמו 0 קטן בשמים, שהוא כל כך קטן שצריך לעצום את העיניים כדי לראות אותו.

סנדרה סיסנרוס נולדה בשיקאגו בשנת 1954 וגרה בסן-אנטוניו, טקסאס. יצירתה עוסקת במתח שבין הזהות המקסיקאית לזהות הצפון אמריקאית ובמיזוגיניות המאפיינת את שתי התרבויות הללו. ספרה הנודע "הבית ברחוב מנגו" תורגם לשפות רבות ונלמד בבתי הספר בארצות הברית.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו