בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רקדנית אינה אשה רוקדת היא פגיון, גביע, פרח

שני המשוררים הצרפתים, פול ואלרי וסטפן מלארמה, ראו בריקוד את תנועת המלים, האוחזות זו בזו, נרקמות כמו מפרקי גוף בתנועה, יוצרות צורות ומקצבים מוסיקליים, התרחשות גשמית ומדומה כאחד

תגובות

על הריקוד, מאת סטפן מלארמה, פול ואלרי, תירגמה מצרפתית ליאורה בינג-היידקר, סדרת "הצרפתים" בעריכת מיכל בן-נפתלי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011, 123 עמודים

"הוא הרג את המריונטה!" אני זוכר את האופן שבו הרים ז'אק דרידה את קולו באחד משיעוריו האחרונים, כדי להדגיש את המשפט המוזר הזה שכתב פול ואלרי ב-1896. "הוא הרג את המריונטה", כתב ואלרי הצעיר על הדמות הבדיונית של מר טסט, דמות שהגה אולי בהשראת סטפאן מלארמה, שהיה מעין אידיאל של אינטלקטואל אלמוני, בן-דמותה של הרוח המוחלטת המבקשת להתכחש לגוף. מר טסט היה כולו נתון לרטט הטמיר של המחשבה, יצור מופשט שהצליח לטשטש לגמרי את המוכניות השיגרתית של גופו, את התגובות הבהולות והמחוות הארעיות של הגוף, לגזור את חוטי המריונטה כדי למסור עצמו כליל אל החקירות הערטילאיות של השכל.

ועם זאת, כבר בטקסט המוקדם הזה, ואלרי נוכח שבניגוד לכיבושי הרוח, דווקא הגוף מציב בעיה ליצירה המודרנית. מר טסט עצמו מכיר בכישלונו: "מה יכול אדם לעשות?" שואל טסט לקראת סופו של החיבור, "אני נאבק בכל, מלבד בסבל של גופי, כאשר הוא חורג מסדר גודל מסוים. אבל דווקא כאן הייתי צריך להתחיל. מכיוון שלסבול פירושו להפנות קשב עליון לדבר-מה, ובדרך כלשהי אני איש של קשב..."

בחיבוריהם הקצרים של מלארמה וואלרי על אמנות הריקוד, הכרוכים לראשונה זה לצד זה בתרגום מופתי לעברית ובליווי הקדמה ואחרית דבר מאירות עיניים, שאלת הגוף נחשפת באופן נועז עוד יותר. הספר הקטן ויקר הערך הזה, "על הריקוד", מכתיר את הגוף כמושא בעל מעמד הגותי ופואטי מן המעלה הראשונה. אמנם מדובר בתנועות גוף של רקדניות ובבימת הריקוד המעניקה ערך סימבולי לאמנות הגוף, אך בחסות הספקטקולריות הזאת, מלארמה וואלרי מציבים עצמם בשעריה של מגמה פואטית חדשה.

כבר במפנה המאות חידשו מלארמה וואלרי את השירה באמצעות ההתבוננות בריקוד, וחתרו להעיד על האופן שבו הגוף המתנועע אחוז במלים. זו מגמה פואטית הקובעת שלא רק שחיי הגוף אינם פוגמים בפסל הנצחי של הרוח, אלא אף שאי אפשר לחשוב עוד על טוהר הרוח מבלי להתחקות אחר תמורתו המוחשית של הגוף. יש לחפש בתנועה החמקנית ובריבוי הפנים של הגוף את הרמיזה של הרוח, את ההסוואה של הרוח, את התשוקה להגיע לצעד המוחלט ולתנועה הנכונה.

באמצעות השאלה "מהו הריקוד?" שואלים מלארמה וואלרי שאלה אחרת, שאלה יסודית לשירה ולספרות: "מהי כתיבה גופנית?" כיצד ניתן לכתוב את הגוף, כיצד ניתן להביע בכתיבה את מחוותיו של הגוף? כיצד מעניק הגוף קונקרטיות חושנית לעבודה של המלים? מהו מקור ההשראה החדש הזה, שלאורו אף מהותן של המלים משתנה? המלים אינן מורות עוד על רעיונות תבוניים, על השכלתו של בן התרבות, על מוסר המידות האוניברסלי של רוח האדם, אלא הן מגלות שוב את הבשר החי של האדם, את חושיו, את הגירוי הארוטי, את החומר שממנו נוצרת החוויה המתהווה, זו שמוסיפה להתחולל דרך המלים, כאשר הן אוחזות זו בזו, נרקמות זו בזו כמו מפרקי גוף בתנועה, יוצרות צורות ומקצבים מוסיקליים, התרחשות גשמית ומדומה כאחד. שאלת הכתיבה הגופנית מתגלגלת ומתפתחת בספרות הצרפתית לאורך המאה העשרים עם אנטונן ארטו, פרדינן סלין, ז'ורז' בטאיי, פייר גיוטא, מרגריט דיראס וברנר נואל, בין רבים אחרים.

"הרקדנית אינה אשה רוקדת", כותב מלארמה במסה "בלטים" (1886), "מתוך צירוף הטעמים על פיהם אין היא אשה, אלא מטאפורה המתמצתת את אחד ההיבטים היסודיים של צורתינו, פגיון, גביע, פרח וכדומה, ואין היא רוקדת, אלא רומזת, בשפע של דרכי קיצור או בתנופות בזק, באמצעות כתיבת הגוף, את מה שלמענו צריך היה להאריך בפסקאות של פרוזה דיאלוגית כמו תיאורית כדי לנסחו: שיר משוחרר לחלוטין מקולמוסו של הכותב" (עמ' 43).

כך שר מלארמה את כתיבת הגוף של הרקדנית, והיא מצדה מחוללת את שירתו, שיר שכולו עשוי מפרקי גוף, עד כי נדמה שהוא שיר חי, הזיה מושגת, עצמאית אך נעלמת מיד, משוחררת לחלוטין מקולמוסו של הכותב. "רק הנח בהכנעה לרגליה של המגלה צפונות בלי דעת, כמו הוורדים המונפים ומושלכים אל עבר מחוזות עליונים נראים לעין במשחק נעליה העשויות בד סטן חיוור ומסחרר, תחילה את פרח האינסטינקט הפואטי שלך, בלא לבקש זאת אלא לחשוף לאשורם ומעל לכל ספק אלף דמיונות סמויים (...) היא מוסרת לך ללא שהות, מבעד לצעיף האחרון אשר נותר תמיד, את העירום של מושגיך ובשקט היא תכתוב את החיזיון שרואות עיניך בצורת סימן, שהיא הנה" (עמ' 48).

בטכניקה אחרת לחלוטין, אך לא פחות מפעימה, יוצק ואלרי את הריקוד בשפה. המתרגמת ליאורה בינג-היידקר מעירה בצדק בהקדמתה כי הז'אנר שבו בוחר ואלרי לכתוב, דיאלוג סוקרטי כביכול, מעניק לכאורה סדר שכלתני לדיון על הריקוד. סוקרטס וחבריו ישובים בתא הצופים בריחוק-מה מהופעת המחול ומעלים טענות ותובנות שונות על הריקוד תוך כדי צפייה. העמדה החיצונית של הדיאלוג יוצרת "מתכונת מופתית ובת קיימא בתוך המציאות המעורערת" של הריקוד. ואלרי שוקד על הפרדה ברורה בין רגלי הרקדנית, בין מחזה עיניו של הצופה ובין המלים המעבדות את החוויה לכדי שיח מופשט. אך במהרה הוא מגשר על אותה הפרדה באמצעות כפילויות ואנלוגיות בין חלל הנפש לקרשי הבימה, בין תנועת השפה לתנועה של הרקדנית, בין סודן של המטאפורות ובין ההבזקים הצורניים של הממשי. ואלרי מרחיק לכת עוד יותר כאשר הוא מצליח להוציא את הדוברים משלוותם, להצליב בין רשמיהם וליצור מעין מקהלה מוסיקלית המלווה את הסחרחורת הבלתי נתפשת של הריקוד עצמו.

אריקסימכוס: מיד תראו!

פיידרוס: היא עוצמת את עיניה...

סוקרטס: היא מצויה כל כולה בתוך עיניה העצומות, ולבדה לגמרי עם נפשה, בלב הקשב האינטימי... היא חשה בקרבה כי היא הופכת לאירוע.

אריקסימכוס: שימו לב ל... שקט, שקט!

פיידרוס: רגע קסום... השקט הזה הוא סתירה... הכיצד לא לצעוק: שקט!

(עמ' 70)

פיידרוס: נראה כאילו זה עשוי להימשך לנצח.

סוקרטס: היא עלולה למות כך...

אריקסימכוס: לישון, אולי, לשקוע בתרדמת כשף...

סוקרטס: היא תנוח ללא-ניע בדיוק במרכז תנועתה. בודדה, בודדה, בדומה לציר העולם...

פיידרוס: היא מסתובבת, היא מסתובבת.. היא נופלת!

סוקרטס: היא נפלה!

פיידרוס: היא מתה...

(עמ' 90)

מתרגמת הספר קובעת, בעקבות ולטר בנימין, שכשרונו של ואלרי נעוץ ביכולתו למרק את רעיונותיו לכדי מידה של שלמות. אולי יש לקרוא את חיבוריו מלאי האור והעדנה כהקדמה לכתיבתו הסבוכה של מלארמה. אם יש אירוע ספרותי שעשוי ללמד על "משבר השירה" שעליו מדבר מלארמה במסתו המאוחרת והידועה, על השבר של טור השירה הקלאסי הנסמך על מוסרותיו של החרוז והמשקל, אפשר למוצאו ב"על הריקוד". שם מתנסחת שירת הפרוזה הייחודית של מלארמה עצמו: במשפטים הפתלתלים, העושים שימוש בסוגריים, בגרשיים, בנקודתיים, באותיות גדולות ובהדגשות, ברקמה הצפופה של תחביר רב-משמעי, המטשטש ופוסח על ההיררכיה של חלקי המשפט הלשוני. הייתי רוצה לכנות את סוגת הכתיבה הזאת בשם "מפרקים", לקרוא כל מסה קטנה של מלארמה כ"מפרק" הממחיש כיצד המלים חוברות זו לזו ופוקעות שוב, כמו אברים אנטומיים שדווקא החיכוך ביניהם הוא יסוד התנועה.

זו הפעם הראשונה כמדומני שהפרוזה של מלארמה מתורגמת לעברית לצד שיריו ההולכים ומיתרגמים בשנים האחרונות בידי דורי מנור. מותר לקוות שתהיה לכך חשיבות מכרעת בעיצוב הסיפורת והשירה שתיכתב כאן בעתיד. זו פרוזה ייחודית ומודרנית מאין כמותה, שרק גדולי המשפט הארוך כמו מרסל פרוסט או קלוד סימון הצליחו לשכללה. "פרוזה של העידן הגרעיני", מכנה דרידה את כתיבתו של מלארמה, כאחד מקוראיו המושבעים, שהביאו את עבודתו של המשורר אל לב לבם של לימודי מדעי הרוח כיום.



פול ואלרי


סטפן מלארמה. דיוקן מאת אוגוסט רנואר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו