אכזריות וחמלה

ענבל מלכה
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ענבל מלכה

הספר הטוב ביותר שקראתי השנה הוא באופן אירוני דווקא זה שנכתב לפני 50 שנה. "פראני וזואי" של ג'יי-די סלינג'ר (כתר, מאנגלית: ניר רצ'קובסקי), כמו יצירת מופת אמיתית, לא רק עומד במבחן הזמן, אלא אף משהה אותו והופך את 50 השנים שחלפו מאז שנכתב לחסרות משמעות.

כמו גיבורי הספר, האח והאחות למשפחת גלאס, כך גם שתי הנובלות שנושאות את שמם מתנהלות במין אזור חיוג מיוחד משלהן והופכות את הזמן הכללי ללא רלוונטי. פראני אינה מתאימה לעולם שסביבה, זואי בז לו ושניהם מדברים בשפה פרטית כמעט. מתחת לציניות האכזרית לפרקים יש חמלה ואהבה בסדר גודל ש"התפסן בשדה השיפון", שנחשב בטעות לפסגת יצירתו של סלינג'ר, יכול רק להתקנא בהן.

ובנוגע לספר המוחמץ: יש ספרים שאחריהם נדמה כאילו העולם לא יהיה כפי שהיה, לפחות העולם הספרותי. יש אלפי דרכים לכתוב על החיים בצד הלא נכון של קו העוני, על הבנאליות שבחוסר הצדק, אבל "חלודה אמריקאית" של פיליפ מייר (מודן, מאנגלית: גיא הרלינג) עושה זאת, כך לפחות נדמה לי, בצורה שונה. התרבות שממנה אנחנו יונקים משופעת בגיבורים שנאבקים בנסיבות חייהם וחולמים להתחיל מחדש, אבל מעטים ציירו את המאבק הזה, המועד לכישלון, ברגישות ובעדינות של מייר. על אף ההכרה שמייר זכה לה עם צאת הספר, שבהיותו ספרו הראשון הופך את ההישג למרשים הרבה יותר, בארץ לא זכה "חלודה אמריקאית" להתייחסות רבה. עוד מקרה של חוסר צדק משווע.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ