העשב אין לו סוף

על "שעת-חצות בהירה" ו"על הריקוד"

רוני סומק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
רוני סומק

ספר השנה שלי הוא "שעת-חצות בהירה", מבחר שירי וולט ויטמן (קשב לשירה, מאנגלית: עודד פלד). עד לספר זה, שירי ויטמן הודפסו בעברית בדרך כלל במהדורות שהזכירו בהיקפן ספרי טלפון, והנה - המבחר הזה משתרע "רק" על פני 48 עמודים. ויטמן כיס, אבל איזה מבחר: גם "אני שומע את אמריקה שרה", שהוא כרטיס הביקור של שירתו בפרט ושל דורו בכלל, גם "לזונה מצויה", גם "תמונת חווה". פלד, בתרגום מצוין, כאילו תלש עלה אחד מ"עלי עשב" ואמר: בעלה אחד יש את מה שיש בכל העשב.

הספר המוחמץ של השנה, לטעמי, הוא "על הריקוד" מאת סטפן מלרמה ופול ולרי (הקיבוץ המאוחד, מצרפתית: ליאורה בינג-היידקר, סדרת הצרפתים). הוא כולל מסות על הריקוד של שני המשוררים הנפלאים. הוא מלא בסימני שאלה, הבאים אחרי שאלות כמו מהו ריקוד או מהי כתיבה פואטית. משורה לשורה מרצפים המשוררים האלה את הרחבה שעליה לא נרקד אפילו סימן קריאה אחד.

הספר נפתח ונסגר במסות מרתקות של המתרגמת, המצליחה לכתוב את כוריאוגרפיית הטנגו של ריקוד ושירה. לצערי, הספר הנהדר הזה לא זכה להרבה מחיאות כפיים.

רוני סומק הוא משורר

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ