בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פני הדור ופני הכלב

על "מה שנשאר" ו"איפה פה זה אנגליה?"

תגובות

אלי עמיר ואני זה סיפור אהבה (חד צדדית; הוא לא יודע זאת, לפחות עד עתה). גם אחרי "מה שנשאר" (עם עובד). דווקא בשל כך, הופתעתי מתגובות מאוכזבות של קוראים על יצירתו זו. הם זעמו על שהפעם לא שב עמיר ושזר בין האישי ללאומי, בין הפרט למדינה, לעדתיות, להגירה. כאילו ציפו שישוב ויכתוב על עוד "נורי" (גיבור "תרנגול כפרות") וניסיונותיו להשתלב בחברה הישראלית. הפעם היתה הפתעה. דניאל, גיבור "מה שנשאר", הוא "לא עלינו" אשכנזי, איש עסקים מצליח. נכון, הוא בן להורים קשי יום, אבל גם הוא, כמו עמיר, מעז לצאת מהמשבצת שסידרנו לו.

העלילה אינה חריגה: גבר לוקה בהתקף לב, עורך חשבון נפש נוקב, והתהום הפעורה בינו לבין רעייתו, באין ילדים שיחפו עליה, מעצימה את געגועיו לאהבתו הראשונה, המטלטלת. נכון, זה לא חריג, אבל עמיר נבדל מאחרים ביכולתו לטוות סיפור אהבה מורכב ומשכנע גם מחומרים מוכרים. בעזרתו אנו לומדים על שני סוגי הלב: ה"פואד" - הרגש, וה"קלב" - הפומפה. זו האחרונה תשרוד. ל"פואד" נכונו אכזבה והתפכחות. וכן, זה לא שעמיר מתנער לחלוטין מתיאורי סמטאות ירושלים ודמויותיה; אלה קיימות ברומן, וכמוהן גם תמונות ואדי סאליב. אלא שהפעם הן לא הזרז. וכך, בהיעדר משל המוגש בכפית, קל לערוך חיבורים משלנו למציאות. "יש חלומות שמוטב לוותר על הגשמתם", מסיק דניאל. צודק. עשרות שנים הוא נצמד לאהבתו הישנה, ואילו אנו נצמדים לאידיאולוגיה תוקעת. אולי כמוהו, נפסיק להיאחז כעיוורים בנראטיב הלאומי, הצודק, שלנו ו"נמשיך לחפש מעט אור שיאיר את שנותינו הבאות".

עוד בחרתי להמליץ על ספר הילדים של דני רווה, "איפה פה זה אנגליה?" (כנרת, זמורה-ביתן). גיבוריו הם שני כלבים, ניק וסקי, הנעלבים עד עמקי נשמתם כשהבעלים שלהם "מלכלך" עליהם באוזני דודתו האנגלייה. במאמץ לשקם את שמם הטוב, הם מחליטים לצאת אל הדודה ולתקן את המעוות. לאנגליה הם לא מגיעים, ובפועל, הם יוצאים למסע מצחיק עד דמעות בישראל הלבנטינית. כך שעון "ביג זבנג" ביפו הוא תאומו של ה"ביג בן" והירקון הוא התמזה. הם פוגשים בני אדם, שבכנות אפשר לומר שהם יותר חיות מהם: גברת גוטנטויפל - פיינשמקרית פולנייה, בנה האלים אדריאן, בעלה הגס, ו"מאכער" של כלבים שכאילו נלקח מהסדרה "פולישוק". רווה נכנס לראש של הכלבים, שחושבים, מדברים ומרגישים, עד שלא פעם הקוראים שוכחים שאלה בעלי חיים. זה לא ספר פעוטות שבו מככבות חיות ומנגד, אף אינו ה"כלב היהודי". מבחינה זו, מצליח הסופר לפצח את הצופן ללב קוראיו הצעירים (בני 9 ומעלה) מבלי להיזקק לילד קוסם או לחבורת בלשים. כלביו של רווה מציבים מראה בפני הילדים וחושפים בפניהם, בהומור ובדיוק רב, שלל טיפוסים מפוקפקים, תחמנים ומצחיקים. בקיצור: פרצופה של המדינה.

גאולה אבן היא עורכת ומגישת חדשות בערוץ 1



תצלום: יוסי מימוני



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו