יקומים מקבילים

שמיל הולנד
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
שמיל הולנד

יש בי אהבה גדולה לספרות אוטוביוגרפית שמעבר לסיפור האישי, מצליחה גם להאיר פנים שונות של החברה שלנו. ספרה של יעל נאמן, "היינו העתיד", שייך לקטגוריה זו. כבן למשפחה פולנית, מסורתית, זעיר-בורגנית, שגדל בעיר וישן בבית אחד עם הוריו (ואפילו עם סבתא בחדר), אין דבר רחוק יותר ממני מאשר קבוצת נרקיס מקיבוץ יחיעם. אף כי נאמן ואני שייכים לאותה שכבת גיל, אפשר לומר בפרפראזה על האופן שהיא מתארת את חיי ההורים והילדים בקיבוץ כי "חיינו בשני יקומים מקבילים". למרות כל הפערים, עורר בי הספר התרגשות והזדהות. נאמן משלבת את הסיפור ההיסטורי בנקודת המבט ובסיפור האישי שלה ומעלה תמונה עשירה ואמינה. אין שם רק ביקורת, יש גם הרבה אהבה והערכה לדור המייסדים: "לפעמים, אחרי שעזבנו", היא כותבת, "ניסינו לספר את סיפורנו לעירוניים. לא הצלחנו להעביר את הסיפור, לא את העלילה ולא את הטון. קולנו צרם, כמו זיוף החלילית של ילדותנו, גבוה מדי או נמוך מדי". אולם נאמן הצליחה להעביר את הסיפור, גם את העלילה וגם את הטון, אפילו לעירוני שכמוני.

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ