הבדידות שבביחד

ציון אמיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ציון אמיר

"קיבוץ יחיעם נטוע על גבעה מבודדת למרגלות מבצר צלבני, יופיו של המבצר נישא למרחוק", כותבת יעל נאמן בספרה האוטוביוגרפי "היינו העתיד" (אחוזת בית). נאמן שוזרת זיכרונות ילדות ותיעוד היסטורי של תולדות הקיבוץ. שנינות כתיבתה מזדקרת כמו אותו מבצר צלבני. בספר מפורטות חוויות הילדות והנעורים של ילדי קיבוצי השומר הצעיר ובהן הלינה המשותפת, המוסד החינוכי, הטקסים וחגי הקיבוץ. הכותבת מתארת באופן דוקומנטרי כמעט את דור ההורים, מייסדי הקיבוץ, שהיו בעיקרם ניצולי שואה יוצאי הונגריה. הספר כתוב ברובו בלשון "אנחנו", גוף ראשון רבים, מה שאולי מעיד על היעדרו של האינדיבידואום בהווית ההגשמה של ערכי הקבוצה, על נפקדותו הנוכחת של האני, ומבליט את הכאב והבדידות שבביחד המתואר בספר.

"ואלוהים לא רק שלא היה קיים אצלנו בשומר הצעיר, אלא הוא היה אסור.... פגאני... הוא היה התגלמות הבוז". לא יכולתי שלא לחשוב על לינה משותפת בגבעה אחרת ("גבעת וואשינגטון", קבוצת יבנה) באותן שנים שאני התחנכתי שם, והתמלאתי געגועים לחרשף המתבשל בסיר מהביל, מעלה אדים בלילות קרים כשהגשם מכה בזעף על חלונות החדר הסגפני. קראתי את 213 עמודי הספר בנשימה אחת ומחשבתי נדדה מזעקתה השקטה, הכמעט נלחשת, של המחברת אל הפנימייה שבה גדלתי, שם אלוהים היה נוכח ומותר. ובעודי מפליג בהרהורים על זעקתה, הנעוצה כמו "סיכות דם המכבים... בחולצותינו", תהיתי על עיסוקי המקצועי כפרקליט - האם בסחף המולת ההמון הוחרשה זעקת היחיד, "כאילו אבדתי במרחב הפתוח".

היינו העתיד?

ציון אמיר הוא עורך דין

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ