בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הולדת הזוועה

תגובות

אם אפשר היה לבחור בציור אחד שיתאר את השואה, רישום עדין אבל בוטה, פשוט אבל מטלטל, כזה שייחרת עמוק בזיכרון לדורות, נגיד כמו "הצעקה" של מונק, אולי אפשר היה לוותר על חלק גדול מתעשיית הסמלים שהמציאו רושמי הזיכרון של השואה. במקום ציור כזה כתב הנס פאלאדה (שם העט של רודולף דיטצן) את "לבד בברלין" (פן וידיעות ספרים, מגרמנית: יוסיפיה סימון).

אם ספרי ההיסטוריה מסבירים בלשון יבשה את תולדות הזוועה, ואם כתבי הזיכרונות מנציחים את תוצאותיה, פאלאדה בחר להציג את המרשם האנושי שנחוץ כדי להתקין אותה. פאלאדה הכיר מקרוב לא רק את נבכיה של החברה הגרמנית, הוא גם התנסה בגלגלי שיניה של המפלגה הנאצית עד שלבסוף נטרפה עליו דעתו.

סודותיה של הגנטיקה האנושית שהצמיחה את הנאציזם ואת השואה עדיין ממשיכים להיחשף, אבל פאלאדה לא המתין וגם לא נזקק לתוצאות המחקר. הוא כבר היה ב"מעבדה" שהניבה את המוטציה האימתנית. הוא מגיש לנו אותה בגרסה קלה לעיכול לכאורה, פסקה אחרי פסקה, דמות אחרי דמות. כמו חלקים תמימים של פצצה, שרק עם סיום הרכבתם יחוללו את הפיצוץ המרסק, פאלאדה אוחז בידם של הקוראים, ושל החברה האנושית כולה, ואינו מניח להם עד שיסתנוורו מאלומת המפץ.

"הפיהרר רצח את הבן שלי", מחליט גיבור הספר, אוטו קוונגל, לכתוב בגלויה הראשונה שתתחיל את מסע המלחמה האישית שלו. זה משפט שיכול להדהד בעוד כמה מקומות ובעוד כמה תקופות. לא, אי אפשר לאהוב את הספר הזה. הרי איך אפשר לאהוב ספר שצריך לשנן.



חיילים גרמנים בשדרות אונטר דן לינדן בברלין, 1934. לטעום מאווירת האימה בתקופת הנאציזם



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו