בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הרחובות ממריאים לאט

תגובות

יש משהו מרגש בסיפור שמתחיל עם הולדתו האקראית של אדם במקום מסוים, בזמן מסוים, אצל משפחה מסוימת, ושסופו באותו אדם עצמו, היושב לאחר שנים אל השולחן, או אל המקלדת, מביט לאחור על חייו ומעלה אותם על הכתב. בסיפורים אלה, הקרויים "אוטוביוגרפיה", מבודד האדם הכותב רגעים מעברו, נותן בהם סימנים, מצרפם זה אל זה ובכך מתווה את הדרך שבה היה לאדם שהנו. העבר מסביר את ההווה, אולם במידה לא פחותה מסביר ההווה את העבר: לאור היותו כפי שהנו, יכול האדם שבגר להבין את משמעותם של פרטים מעברו, כאלה שבזמן התרחשותם היו סתומים לו, או שנראו לו חסרי חשיבות משום שהיו טבעיים ושגורים כל כך עד שלא הצריכו כל מחשבה מיוחדת.

המחשבה בדיעבד, הפענוח לאחור, הם שעומדים במרכז "היינו העתיד", ספרה האוטוביוגרפי של יעל נאמן, בת קיבוץ יחיעם. זו מעין אוטוביוגרפיה קבוצתית, שבה מאירה נאמן בזרקור רב עוצמה את שגרת חיי הילדים בתקופת הלינה המשותפת. המציאות הרגשית העולה מהתיאורים קשה. יש מי שיזדהו אתה, יש מי שיתנגדו לה. כעירונית, קראתי את הדברים בעיניים פעורות, דומעות. הספר מצליח לעסוק בנושא הטעון של הלינה המשותפת ובאידיאולוגיה שעמדה מאחוריה בצורה ישירה ומפוכחת להבהיל, ועל כן גם מרגשת.

אוטוביוגרפיה שונה לגמרי התגלגלה לידי בדיוק בשבוע שבו נחנך השלט על בניין דרך ההגנה 138 בתל אביב, שם התגורר פנחס שדה. "החיים כמשל", ספרו האוטוביוגרפי של שדה, יצא לאחרונה במהדורה מחודשת בסדרת "עם הספר" (ידיעות ספרים). עם פתיחת הספר והקריאה בו, לא קשה להיווכח שיש כאן כתיבת מופת. בשפתו העשירה והמוסיקלית מתאר שדה את עזובת ילדותו, את אהבותיו הראשונות, את כמיהתו למלה הכתובה ואת הצורך בחיי סיגוף כתנאי ליצירה ולחיים של אמת.

מספרים שכאשר ראה אור ב-1958, עורר "החיים כמשל" סערה בשמי הספרות העברית. מקץ מעט יותר מ-50 שנה, נדמה כי מעטים מדי הם קוראיו של שדה. הכיצד? ביקשתי לבדוק את מעמדו ולברר אם הוכר כקלאסיקון. לשם כך פניתי למפת הרחובות של העיר תל אביב-יפו. מצאתי את רחוב יצחק שדה, מצאתי את רחוב פנחס שיינמן (שהיה, מתברר, חבר כנסת מטעם המפד"ל); את רחוב פנחס שדה לא מצאתי.

ממצא זה הביא אותי לחיטוט סוער במפותיהן של ערים נוספות, ולהלן המסקנה החותכת העולה מן המחקר: גם בירושלים, חיפה, באר שבע, חולון, פתח תקוה, מודיעין, הרצליה, רעננה, נתניה וכרמיאל אין רחוב פנחס שדה. בשכונות התל-אביביות החדשות (המשתלה, תל ברוך צפון, פרויקט Yoo אשר על גדות גשר ההלכה) הולכים ומתמלאים הרחובות בשמותיהם של סופרים ומשוררים: לוין קיפניס, אלכסנדר פן, יעקב שבתאי, מקס ברוד, נסים אלוני, יגאל מוסינזון, דוד אבידן. אפילו לקפקא מתכננים סמטה.

מתוך הסימנים על המפה הבחנתי כי סמוך לסמטת קפקא שבשכונת המשתלה מתוכננים כמה רחובות קטנים נוספים שעדיין לא ניתנו להם שמות. חשבתי: פיסת אושר קטנה היתה נופלת בחלקו של שדה לו נתנו לו לשכון לצדו של קפקא. ומצד שני, אולי היה אומר: לא שמות הרחובות חשובים, אלא הקוראים. הערה לסיום: שדה אינו היחיד. בין הסופרים והמשוררים שהלכו לעולמם במאה הקודמת ושעדיין לא קראו רחובות על שמם אפשר למנות את דבורה בארון, גרשון שופמן (חתן פרס ישראל), דוד פוגל, מרים ילן-שטקליס (כלת פרס ישראל) וחנוך לוין.

נגה אלבלך היא עורכת בהוצאת ספרית פועלים, הקיבוץ המאוחד



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו