בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עוד מוסיקה זה עוד חיים

על "ביום שהמוזיקה מתה" ו"לאכול בעלי חיים"

תגובות

שנים שלא הרגשתי ככה במהלך קריאת ספר. כל רגע שהתקדמתי אל הסוף בספר "ביום שהמוזיקה מתה" של אופיר טושה-גפלה (כתר) גרם לי להתאבל על זה שהקשר שלי עם דורה המקסימה, אוהבת המוסיקה, ואחיה, שהייתי רוצה להיות חבר שלו, עומד להיעלם מתוך חיי אל תוך המדינה הדמיונית שטושה המציא אי שם ליד הולנד. אוהבי מוסיקה הם מכורים. מכורים לגילוי של עוד מוסיקה. עוד מוסיקה זה עוד חיים, ובעולם שבו אנשים יודעים את יום מותם, את תאריך התפוגה שלהם, אין לה מקום ובגלל זה היא מתה. אני כמעט מתפתה לנצל את הבמה הזאת לבקש מטושה לכתוב ספר המשך. אני יודע שזה מגוחך לבקש.

ג'ונתן ספרן-פויר הוא משפחה. לא שלי אישית, אלא שלנו הישראלים שמרגישים עדיין שלהיות חלק מהעולם זאת שאיפה לגיטימית. ספרו הקודם, "קרוב להפליא ורועש להחריד", הוא בשבילי חלק לא פחות חשוב מנפילת התאומים בנוף המשתנה של העשור האחרון. ספרו החדש, "לאכול בעלי חיים" (כנרת, זמורה-ביתן), הוא ספר חכם על איך אנחנו הורסים את העולם בשם תאוות המנגל שלנו. גם אני אוהב מנגל והאמת שגם פויר, כך הוא מעיד בספרו המצמרר. ספר שהוא תוצאה של מחקר של שלוש שנים, ספר לא מטיף, ספר משעשע לרגעים ובלתי ניתן לעיכול ברגעים אחרים. לא עוד ספר על צמחונות. ספר חובה לאדם החדש בעשור השני של המאה ה-21.

דן תורן הוא מוסיקאי



דן תורן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו