בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יומן מסע

תגובות

"פרויקט לזרוס" הוא ספר בוער, מטריד ועוכר שלווה, ומי שקורא בו נלכד באש הזאת, אבל גם מתמסר למפגש עם יצירה מופלאה. אלכסנדר המון, סופר אמריקאי יליד סרייבו (בגיל 28 הוא הגיע לשיקגו כפליט מבוסניה, למד אנגלית והחל לכתוב בה), מבסס את הרומן הזה, השלישי פרי עטו, על מעשה שהיה: ב-1908 ירה מפקד המשטרה בשיקגו בלזרוס אוורבוך, צעיר יהודי שהיגר לעיר ממזרח אירופה לאחר הפוגרום בקישינב (אלה הפרעות שביאליק כתב עליהן ב"בעיר ההריגה"). הצעיר צילצל בפעמון ביתו הפרטי של מפקד המשטרה, ביקש לדבר אתו ולמסור לו מכתב. בתוך הבית הוא נורה ונהרג. מדוע? מה רצה לומר? מה נכתב באותו מכתב? לשאלות האלה אין תשובה גם בסוף הספר, שהתהיות נערמות בו זו על זו.

גיבור הספר הוא ולדימיר בריק (בן דמותו של אלכסנדר המון), סופר שסובל ממשבר כתיבה ועושה מעין עבודת תחקיר על הסיפור ההיסטורי הזה, קורא בתיק המשטרה שנותר מאז, מתחקה אחר לזרוס, ובאיזשהו אופן מנסה להקים אותו לתחייה ולהשיב את כבודו האבוד. בעקבות לזרוס בריק נוסע למולדובה ולקישינב, אלא שהמסע, שמגיע בסופו של דבר גם לסרייבו, מפגיש את הגיבור בעיקר עם עצמו ועם פחדיו ומערער אותו. בעת השוטטות במקומות האלה, שעכשיו הם שקטים ואפילו תיירותיים, צפה ועולה הלבה הרותחת מתחת לפני הקרקע: הפוגרומים, השואה, מלחמות הדמים ביוגוסלוויה. "מי יזכור את המתים", אומר בריק לחברו ובן ארצו, הצלם רורה, שנלווה אליו במסע. רורה מסרב לדבר על מה שאירע לו במלחמה ובמקום להשיב הוא מספר בדיחות, שמפוזרות לאורך הספר וחלקן מצחיקות מאוד.

פרויקט הזיכרון, כך מתברר, נידון מראש לכישלון. מתחת לכל אבן שבריק מצליח לגול מתגלה אבן נוספת, ומסע הפענוח מתגלה כסיזיפי. "אין דרך טובה לומר זאת", כותב בריק לקראת סוף הספר למרי, אשתו האמריקאית, במכתב שאינו שולח, "רורה נרצח בדם קר. אני שברתי את היד. חוץ מזה אני בסדר וחושב עלייך הרבה. אני לא מצליח לזכור איך היו החיים שלי, איך הגעתי לנקודה הזאת. אני לא יודע לאן נעלם הכל".

"פרויקט לזרוס" לא רק כתוב בלהט, בחוכמה ובהומור, אלא גם בדרך שכלליה משתנים כל הזמן. לא רק המסע אינו מתנהל כפי שתוכנן; כמוהו גם הספר, שאינו מציית לכללים אלא יוצר אותם, ולקורא לא נותר אלא להיטלטל יחד אתו ולחוש שחוויה כזו אינה מזומנת לו לעתים קרובות.

ומארצות הברית לישראל: ספרי שירה רבים מאוד נכתבים ומתפרסמים בארץ, אך רק מעטים מהם מגיעים לחנויות הספרים ולידיעת הקוראים. אבל בתוך הים הגדול של ספרי השירה החדשים בעברית (רובם בהוצאה עצמית או "בהשתתפות הכותב"), יש לא מעט פנינים שמומלץ לא להחמיץ. למשל, אם להזכיר אחד, "גזר דין גוף", ספר הביכורים של אופיר נוריאל (הליקון), ובו שירים חדים כסכין, כמו זה: "המקום שהכי כואב לי בגוף הוא את./ הרוח שלי יוצאת אלייך אבל יודעת שאין לה סיכוי/ היא כלואה, והתחלתי לחתוך לעצמי את הגוף כדי/ שאשאר רק נפש, בלי עטיפה, רק ככה אולי/ אצליח להגיע אלייך".

הדסה וולמן היא עורכת "המוסף לספרות" ברשת א' של קול ישראל



אלכסנדר המון. סודק את גבולות הדמיון ואת מוסכמות הכתיבה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו