בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שווה סיפור

תגובות

בסיטואציה הלקוחה הישר מתוך סרטים של האחים כהן, פורץ איש מזוקן לחדרו של אתגר קרת בסיפור "פתאום דפיקה בדלת" (כשם הקובץ כולו, כנרת, זמורה-ביתן), אקדח בידו, ובשפה הלקוחה מהרחוב הישראלי, המיוזע, דורש ממנו לספר לו סיפור. השילוב בין העולם הווירטואלי הקודח והמציאות הוא שחובט בקוראים בסיפור זה ובסיפורי הקובץ האחרים, ומכריח אותם לחיות בכמה עולמות בבת אחת ללא קרקע ממשית מתחת לרגליהם. כשאל "שודד הסיפורים" מצטרפים שליח פיצות וסוקר, כולם עם כלי נשק, כולם רוצים לשמוע סיפור, המציאות נעלמת לכאורה לגמרי בתוך הזיה היפר-ריאליסטית. והנה הפרדוקס: ככל שהמציאות נעלמת כך היא נהפכת לממשית יותר, רוויה באשכנזים, מזרחים, פלסטינים, באלימות, במתחים מעמדיים, בפרטים ביוגרפיים ועוד. המתח הזה בין קלישאות ריקות וסימנים ללא מקור לבין המציאות הממשית הנעלמת בתוכם אך מסרבת לפנות להם מקום, נשמר עד רגע ההמראה שבו מצליח סופסוף המספר לספר את סיפורו. אבל אין זה סיפור כלל. זהו סיפור על חוסר האפשרות לספר סיפור: "האיש מחליט לכתוב סיפור על המצב. לא על המצב המדיני וגם לא על המצב החברתי, מחליט לכתוב סיפור על המצב האנושי, המצב האנושי כפי שהוא חווה אותו ברגע זה, אבל שום סיפור לא בא כי המצב האנושי כפי שהוא חווה אותו ברגע זה כנראה לא שווה סיפור". אתגר קרת נחשב לנציג הפוסט-מודרניזם בספרות הישראלית. גדולתו וגדולת ספרו הנוכחי היא בכך שהוא פורץ את הפוסט-מודרניזם, מפרק אותו, תוהה עליו, ומחפש בכל זאת את מה שהעלים מעבר לקלישאות - את הגעגועים והכמיהה. זוהי כמיהה למציאות שאפשר לספר אותה, מכיוון שהיא מסמנת דבר מה, מכיוון שעדיין אפשר לחפש את האמת הטמונה בה, מתחת לפיקציה ולמראית העין (המלצה זו נכתבה בשיתוף עם נועם טומס, סטודנטית במחלקה לתרבות במכללת ספיר).

אם המרחק שבין החולף לנצחי הוא מקום משכנה של הספרות היפה, ספרו של דרור בורשטיין, "נתניה", מצוי במשכן הזה, ואם השנה הוא עדיין לא זכה להכרה על כך - הוא יזכה בה בשנה הבאה או בשנים שלאחר מכן. הספר הזה עוסק במרחקים. אלה הם המרחקים בין המספר, דרור בורשטיין, המבלה לילה על ספסל בשדרות סמאטס בתל אביב, לבין הגלקסיות הרחוקות שעליהן הוא חושב ("כ-15 מיליארד שנות קיום היקום שלנו, למיטב ידיעתנו, נדרשו כדי שיופיע קלח תירס בעולם ואנו משליכים את קלח התירס לאשפה ופותחים במלחמת עולם"). זהו המרחק בין הביוגרפיה הממשית של המספר לבין מה שקרה ואולי לא קרה והוא מדומיין בלבד ("לעתים אני חולם על נופים שלא ביקרתי בהם, נופים של עיירות ועצי ליבנה... אני זוכר כפור על חלונות שלא פתחתי מעולם"). זהו גם המרחק שבין בית מתפורר בנתניה, שריד למלון הפאר "תל אביב" שהיה שייך לסבו של המספר, לבין ההיסטוריה האצורה בין קירותיו. זהו המרחק בין התהום הנוראה שנפערה בחיי סבו וסבתו של המספר כשבנם נהרג במלחמת יום הכיפורים לבין הפרטים הקטנים המעידים על התהום הזאת ("היינו מוצאים את סבי עומד מול תא ההקפאה שבמקרר, ראשו נעוץ בתא הקר"; "סבתי שכחה מקיומו של המלון, והשתקעה בלימודי הערבית שלה. שו אסמכ? מין האדא? הים חפר מתחת לכורכר").

"איני יכול לחצות את המרחק אל סבי ואפילו אל עצמי", אומר המספר, אבל בסופו של דבר הוא חוצה את המרחק הזה. "את הספר הזה כותב איש חי בעזרת מתים רבים", הוא אומר, ואולי זה המרחק הגדול מכולם שאותו גומע הספר הזה, המרחק בין החיים למוות. מתברר שאת המרחק הזה אפשר לחצות לא רק באמצעות נס, אלא גם באמצעות השירה, הממלאת חלקים כל כך רבים בספר הזה.

ספרה של נורית גרץ "על דעת עצמו: ארבעה פרקי חיים של עמוס קינן" ראה אור בהוצאת עם עובד



מתוך ''$9.99'', סרטה של תתיה רוזנטל, על פי סיפורים מאת אתגר קרת. המציאות נעלמת לכאורה בתוך הזייה היפר?ריאליסטית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו