בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בין ירושלים לטוסקנה

תגובות

יכולתי לשאוב נחת מהצטרפות בת חלוף להסכמה הלאומית ולהרבות כאן בשבחו של הספר הנפלא "לבד בברלין" של הנס פאלאדה, אבל לבי, כרגיל, גרם לי לזנוח את העולם הגדול ולשוב לעירי ירושלים. "מגע הקסם של הבל גאגין" (אחוזת בית), אסופת סיפוריו הירושלמיים של אמנון דנקנר, זכה להצלחה מוצדקת. הוא מנציח עולם שאינו קיים עוד, ירושלים של שנות ה-50 וה-60, ובכך תורם רבות לתרבות של עירנו.

אם המשפט האחרון נשמע כמו קטע ממוסף התרבות של "דבר" מלפני 40 שנה, אין לי אלא להתנצל. הוא הולם להפליא את רוחו ולעתים גם את סגנונו של דנקנר, שעדיין מדבר על "דמי שתייה" כשהוא מתכוון לטיפ המוענק למלצריות, שכיכבו כנראה בלבו ובהזיותיו כנער. אבל אין שום דבר ארכאי באמת בספר, שמאפשר למוסדות כמו בתי הקפה "אלסקה", "וינה", "עטרה" ו"נאוה", ולטיפוסים שאיכלסו אותם, לקרום שוב עור וגידים ולשוב לחיים למען כל הקוראים באשר הם.

את הקסם המיוחד של "השמים נופלים", ספרה של הסופרת האיטלקית לורנצה מאצטי (סמטאות ספרים, מאיטלקית: יורם מלצר), קשה לשחזר בכמה מלים. על רקע טוסקנה היפה רוצחים הנאצים משפחה יהודית ומותירים את קרובי משפחתם ושכניהם האיטלקים בטראומה גדולה. הזיקה המשפחתית של הנרצחים לאלברט איינשטיין רק מעצימה את תחושת הזוועה. כמו ב"מוות בוונציה" של תומאס מאן, המוות והיפעה מבעיתים את הקוראים לזמן ארוך.

חיים ברעם הוא עיתונאי ופובליציסט




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו