בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פסקול מהפכני

תגובות

מעצבנים אותי בני דור הפרחים: לא מספיק שהם הבטחה שלא קוימה, הם גם כותבים על כך ספרים. "אדום" של הסופר הגרמני אווה טים (עם עובד, מגרמנית: גדי גולדברג) הוא אחד מהם. בעיניים רכות מאוד הוא מתאר את מצבו של הגיבור תומאס - בן דמותו, בן לדור שלא ידע שובע ומנסה להחיות את עברו בתקופת מרד הסטודנטים למרות הכישלון המהדהד.

יש כאן האדרה של דור ושל אידיאלים קצת שונים, כאלה שהם טרום מהפכת ה"קנה אותי", ובו בזמן הבנה שכבר אז זה לא היה יותר מאידיאל. עם זאת, אותו תומאס, אולי כדי להרגיז או כדי להתנחם על כישלון דורו, נהנה כאן ועכשיו ממנעמיו המיניים של הדור העכשווי דרך רומן לוהט עם אשה הצעירה ממנו לפחות בשנות דור.

אולי זה רק אני, אבל אני חושב שהייתי מעדיף לחיות אז. אני יודע, אנו מפנטזים תמיד על העבר, ואי-שקט בהווה מפריע לנו, אבל המוסיקה שהתנגנה לי בראש בזמן קריאת "אדום" - בוב דילן, לו ריד, הרעיונות המהפכניים, כמו קומוניזם, סוציאליזם ושוויון - חסרה לי מאוד היום. ברבים מחלקיו הספר הזה מעורר את התחושה הנעימה הזאת של "אח, איזו תקופה" והקריאה בו זורמת; ואילו בחלקים של הקפיצות להווה, הקריאה מלווה בכאבי בטן לא קלים.

אבל מי אמר שקריאת ספר אמורה להשאיר אותנו עם חיוך? ושאלת השאלות היא מי מאתנו הוא באמת בן הדור הדפוק - הם או אנחנו? בינתיים, אפשר ליהנות מהספר ואולי גם מההופעה הקרובה של דילן.

הד"ר הני זובידה הוא מרצה בבית הספר לממשל במרכז הבינתחומי הרצליה, פובליציסט ובעל הבלוג "ביקורת ולא בהכרח בונה"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו