עיניים אדומות לרווחה

ליאת אלקיים
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
ליאת אלקיים

זו היתה שנה מצוינת, טובה לספרים ולא כל כך לקריאה. יצאו ספרים מצוינים ואני אפילו לא הספקתי לפתוח אותם. נולדה לי בת ראשונה. חבר טוב שבא לבקר אחרי חודשיים איתר את הערימה המסגירה לצד החיתולים והמגבונים: ויניקוט (כי צריך קצת חמלה ולא נמצא אותה אצל מלאני קליין), פנלופה ריץ' (ארכאית ושימושית) ועוד. "את הופכת לקלישאה", הוא קבע בטון מודאג וחזר שבוע לאחר מכן עם הפתרון בשתי כריכות.

הספר הראשון שהגיש לי הוא "מלידה עד גיל שנה: המדריך הישראלי השלם לטיפול בתינוק" מאת מור אסאל וענת בר לב-אפרתי (מטר), הפרקטי יותר מכל לאמהות חרדתיות באשר הן. בצד תצלומים יעילים ושלל סוגיות מתבקשות, הוא מציג רשימות מדויקות של שלבים התפתחותיים ושל נקודת הזמן שבה יש לפנות לרופא.

אחרי שגמעתי אותו בשקיקה, הנחתי את הספר השני איפשהו ושכחתי ממנו. בלילה אחד, במסע חיפוש אחר מוצץ שאבד, הוא התגלה והיה לי לגלגל הצלה. בזכות "ילדה עם שיער מוזר" של דייוויד פוסטר ואלאס נזכרתי שאני לא קוראת בשביל מידע, אלא בשביל להרגיש משהו: רחמים לאלפי לובסטרים נשלקים, בעתה מהורים שמתגרשים והמון שנאה עצמית.

איך שוואלאס כותב, סחור סחור מסביב וללב העניין, יבש ומצחיק בדרך, גורם לקוראיו לחשוב לרגע שאולי אפשר להסתכל למציאות בעיניים עם עיניים אדומות תחת אור הניאון הבוהק ולעבור את זה - הנחה שהביוגרפיה שלו סותרת, כמובן. היה שלום ותודה על המים. זה היה טוב להיזכר.

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ