בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מציאות צלולה ואכזרית

תגובות

"דפוק וזרוק בפאריז ובלונדון", ספר הביכורים של ג'ורג' אורוול, שראה אור בתרגום חדש (כנרת, מאנגלית: סמדר מילוא), הוא טקסט משונן, אכזרי וישיר כמו שרק ספר ביכורים, שנכתב בלהט עלומים צעיר ויוקד, יכול להיות. אורוול, שמוצאו החברתי הטוב יחסית (אביו היה פקיד בממשל הבריטי) יכול היה לגאול אותו מחיי הסחי שהוא מפליא לתאר ב"דפוק וזרוק", בחר מתוך הזדהות עמוקה לנסח את כאבם של השיכור, היתום, האלמנה והקבצן, ובאופן נדיר לתת להם שם, פנים וקול. זה היה מעשה חתרני בשנת 1933 שבה פורסם הספר, לאחר דחיות מצד מו"לים רבים; זה מעשה חתרני גם היום.

בדיוק של דו"ח משטרתי חסר סנטימנטים אורוול מתאר את ביביהן הבאושים של שתי הבירות האירופיות המרכזיות - שאז, כמו היום, נחשבו לערש התרבות, הקדמה והטעם הטוב. זהו יומן נוקב, מפורט ומדויק מפי סופר בריטי חסר שם, שכלוא במעגל העוני המכושף - תחילה כשוטף כלים במלון יוקרתי (אך מטונף) ובמסעדה יוקרתית (מטונפת יותר) בפאריס, ואחר כך כנווד חסר כל בלונדון.

הגיבור של אורוול הוא צעיר רעב וחסר שאיפות זולת פרוסת הלחם הבאה, חייל מותש בצבא העבדות, ובראש וראשונה יומנאי מצוין, שבזכות אבחנותיו הדקות אנו יכולים להביט במקום שבדרך כלל נסתר מעינינו - ירכתי המסעדות, המטבחים המלוכלכים והמרתפים המעופשים. שם מרוויחים מדי יום מהגרים, בני מיעוטים, או סתם מי שנולדו לגורל דל, את פת לחמם, במשמרות בנות 15 שעות ובתנאים מזעזעים.

אמנם הספר נכתב בסוף שנות ה-20 של המאה הקודמת, לפני החקיקה הסוציאלית באירופה שאחרי מלחמת העולם השנייה, אך לא צריך להיות בקיא מאוד בדו"חות העוני העולמיים כדי לדעת שעבדות על צורותיה השונות, גם אם המרוככות יותר, עדיין פושה בחברה האנושית. ועל כך יעידו גדודי החדרניות, שוטפי הכלים, עובדי הבניין או מטפלות הקשישים בלונדון, פאריס, או תל אביב.

למרות הרומנטיזציה המסוימת הנמהלת בתיאור חיי העוני (אולי בשל אותם עלומים שהוזכרו קודם), ספרו של אורוול מצליח ליצור תחושת מציאות צלולה ואכזרית בכנותה. ובמציאות זו גורלו החברתי של אדם נקבע עוד לפני שנולד, מבלי שתהיה לו הזדמנות אמיתית לשנותו. את האמת הזאת, בינתיים, לא השכילה אף תרבות או שיטה פוליטית לשנות.

בספר "פתאום כבו כל האורות" (הקיבוץ המאוחד) מכונסים פרקי הפרוזה הגנוזים של תרצה אתר, שתהילתה (המינורית) מבוססת על היותה משוררת, סופרת ילדים ובעיקר - בתו של נתן אלתרמן. פרקים אלה הם בראש וראשונה הזדמנות יוצאת דופן להיפגש שוב ומחדש עם היוצרת המחוננת, שמותה הטראגי והמוקדם כיבה באבחה קריירה ספרותית מבטיחה.

הסיפורים/מקטעים שנמצאו בעיזבונה של אתר וראו אור השנה לראשונה (פרט לשניים שהודפסו ב"הארץ" בראשית שנות ה-60) הם סקיצות, רישומים, פרגמנטים ספרותיים ופוסט-טראומתיים של נפש מיוסרת, מפורסמת בשבריריותה. הכתיבה הזאת - הקטועה, השבורה, המדמדמת - נחווית כאורגנית לאישיותה של אתר, כפי שהיא משתקפת דרך שיריה ופרטי הביוגרפיה שנמסרו עם השנים לתודעת הכלל (וכמובן השיר המפורסם שמיען לה אביה, "שיר משמר"), כאילו טכניקת הכתיבה מותאמת או נובעת מהכאוס וחוסר הפשר התמידיים ביצירתה ובנפשה.

יחד עם זאת, כפי שעורכת הספר, שירה סתיו, כותבת באחרית הדבר המצוינת, השבריריות הזאת אינה רק שבריריות. יש בה גם כוח עצום של אשה רגישה, הנאבקת במפלצות הנפש האכזריות מבפנים, ובעולם החד מדי לעורה הדק מבחוץ. יש בה את נס החיים המפרפרים בסד הנכות הנפשית המענה, כמעשה הפצוע שממשיך לצעוד, למרות הכל. יש בה גם האומץ, האירוניה והכישרון לחצוב לעצמה אוטונומיה לשונית-נשית, ובכך למרוד באמצעות מלים בפטריארכיה הכוחנית והדכאנית, וייתכן אף שבקודש הקודשים עצמו - נתן אלתרמן.



הפגנות הסטודנטים בפאריס, מאי 1968. הדור שלא ידע שובע ומנסה להחיות את עברו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו