אמנות בלא נחת

על "מייסטרים דגולים" ו"טבעת של מים זוהרים"

נורית זרחי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
נורית זרחי

בקריאה ראשונה בספרו של תומאס ברנהרד, "מייסטרים דגולים" (בבל, מגרמנית: רחל בר-חיים), נכוותי מחוסר ההתלהבות שבאופן הכתיבה ומסוג מסוים של דברנות שיש בה. אך כשסיימתי אותו, חשתי כי קראתי ספר גדול וחכם. בזמננו, כשהאמנות איבדה במובן מסוים את כל כבודה ובמובן אחר היא נערצת ללא כיסוי, מפתיע לפגוש מישהו שמצליח לאחד את שני הקצוות הללו: את הצורך שלנו באמנות ואת ידיעת אי-מושלמותה.

"טבעת של מים זוהרים", ספרו של גאווין מקסוול (ספרית מעריב, מאנגלית: חנה כהנא), חוזר לימים הטובים של האקסצנטריות האנגלית. ממרחק זמן אפשר ממש להתגעגע אליהם, בעיקר מערי משכנותינו. מקסוול, שמורגל באצילות ובממון לאחר שלמעשה פג תוקפם, מעביר את חיבתו העזה ללוטרות. אוי, האנגלים המקסימים עם אהבתם האדוקה למוזרויות. זה ספר מהנה המאפשר נשימה קלה.

המשוררת והסופרת נורית זרחי זכתה השנה בפרס לאה גולדברג לשירה

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ