בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"נופל מחוץ לזמן: מאת דויד גרוסמן | בדידות שאין כמותה

תגובות

ביום הראשון: מה-זה-הדבר-הזה? כמו ההליכה הסהרורית שהיא המקצב של הספר הזה, גם אני קוראת את השורות הקצרות כהד לפעימות הלב, בקצב הנשימה, כמו בהיפנוזה, בהזיה רב-חושית, ואיני יכולה להרפות.

מה זה? שירה? מחזה לתיאטרון עם הוראות מדויקות להפקה? קינה? ליברית לאופרה עם מקהלה דוברת? מוסיקה של נשימות וצעדים המפוררים עלים יבשים? סיוט לילה? פרוטוקול של חלומות בהקיץ? סחרור-ריקוד סופי במעגל עד גבול הנפילה?

אל תנסי לפתור חידה, אל תשתדלי להבין. אל תרשמי דבר על פתק. אל תחפשי מושג, אל תשתמשי במלה. אחר כך, בקריאה השנייה, תעבדי עם הראש, עוד לא.

שורות קצרות. קולות. חרוז. צעד. נשימה. עכשיו כמה שורות מלאות. הרפיה? לא, עדיין לא, עד הסוף לא. הבטן קפוצה. אבל המלים חזקות ממני, ואני מעתיקה:

"בדידות שאין כמותה גוזר האבל על החי".

"השכול הוא לעולם אשה".

"יותר מכל אנחנו פוחדים מן התקוה".

"כעת לראשונה אני יודעת לא רק מהו טעמו של מות, אלא מה הם החיים".

שכיות חמדה. משפטים כמו של קהלת, שיר השירים, תהלים. משום מה הופכת השורה הקצרה מפי גרוסמן לאמירה נחרצת, אמת נצחית.

כל הלילה שמעתי צעדים קלים, נטולי קול, ראיתי אורות רחוקים, חשוכים.

ביום השני: אני מנסה להתחבר לטקסט הזה ממקום אחר.

לאט-לאט אני אוחזת בספר הזה בלא החיל והרעדה של הפעם הראשונה. אני רואה בו גם צל של ציניות וביקורת חברתית, עלי ועל שכמותי, "קרציות דיו", שניזונים מסיפוריהם של אחרים ליצירתם האקדמית או הספרותית - נושא שבא לידי ביטוי גם ב"אשה בורחת מבשורה". גרוסמן עצמו לעולם לא יוכנס למשבצת הזאת. הרושם מתעד את מה שקורה סביבו, בעוד שקנטאור הסופר לכוד בהכרח לכתוב סיפור, כי "אם לא אכתוב את זה אני לא אבין". בשיחתם של השניים, אומר קנטאור לרושם קורות העיר, שלו הוא קורא בלעג לבלר, כתבלב או פנקסן: "לא, תגיד בעצמך: זה לא מזל אדיר שאתה, במסגרת העבודה שלך, ובלי ספק גם תמורת משכורת יפה, יכול להציץ כמה שמתחשק לך לגיהנום של אחרים, בלי להכניס לשם אפילו את קצה הזרת הלבנבנה שלך? תחשוב! מה יותר מגרה מגיהנום של אחרים, תגיד לי?" כאב יד שנייה עדיף על כאב יד ראשונה, הוא אומר בזלזול, ו"יותר בריא למשתמש". קנטאור מתאר איך עוטים בני האדם כהרף עין את ה"ארשת של תוגה רכה והשתתפות בצער" בנוכחות השכולים, ומעמידים אותם שוב ושוב לפני חקירה מציצנית הפוגעת אפילו יותר מהאינקוויזיציה. בשלב זה אין קנטאור יודע שגם רושם קורות העיר, השולח יד מהססת ומלטף את תלתליו הלבנים, הוא אב ששכל את ילדתו.

זה סיפור מסע מעגלי של כמה הורים שכולים, שאיבדו בן או בת בינקותם, בילדותם, או בנעוריהם, לפני חמש שנים, תשע, 15 או 26 שנים, כל מיני. כל אחד מהאבות או האמהות הגיע לצעדה זו ביוזמתו שלו, ומפעם לפעם מדבר בשורות שיר קצרות את רגשותיו. בשורות פרוזה ארוכות מדברים רק שניים - רושם קורות העיר, המספר, הכותב את כל המתרחש בפקודת הדוכס שמינה אותו, וקנטאור, חצי אדם חצי שולחן כתיבה, החי במוזיאון "משקעי ילדות" של כל מה שנשאר אחרי מות בנו, אינו מרפה מחפציו, וצופה במתרחש מחלונו. אולם, אף שלושת אלה - הדוכס, הרושם והסופר - הם אבות שכולים, כולם איבדו את היכולת "סתם להיות".

אולי אלה הדיה של קבוצת הורים שכולים שנאספים יחד למפגש טיפולי? אט-אט הם יוצאים משתיקה רבת שנים. מי שחדל לשתוק מכיר לפתע בטעמו של המרק החם הנמזג במטבח, נהנה לרגע ממראה זרועותיה החשופות של רעייתו. שתיקה אפלה היא "תשליל החיים". כל אחד שולף לאטו את הסיפור העצוב שלו, מציג באוזני חבריו את תמונת הילד או הילדה שאינם. הם משחזרים זה לזה את רגע הבשורה, נקודת התפנית בחייהם, כשחדלו באחת "חיינו הקודמים", כשנעקר "שורש הנשמה". משאלתם של ההורים ליפול, לחדול, להיקבר - אינה מתגשמת. עליהם לחיות הלאה עם אסונם, ואנו הקוראים נעשים שותפים במסעם המסויט.

הסיפור מתחיל בזוג הורים אחד, במטבחו הפרטי, וחורג וחובק עוד ועוד הורים שגורלם דומה. האב, המוכר בספר בכינויו "האיש ההולך", יוצא למסעו המעגלי אל בנו, ל"שם", ובהדרגה מצטרפים אליו אמהות ואבות אחרים שגורלם כשלו. כל אחת מהדמויות ורמזי סיפורה משקפים, כמו בחדר מראות, פנים נוספות של השכול, האבל והאובדן.

האם אפשר להשלים עם אובדנים כאלה, ואיך זה קורה? בגלים, סחור-סחור, לעולם לא בקו ישר, אומר גרוסמן, כמו אותן הקפות של שיירת ההורים שהוא חוזה. שאלות הרות משמעות עולות בשיחת ההורים: האפשר ללדת את הילד בשנית, מחדש? האם יוכלו המתים להסביר לנו מה זה המוות? איך זה, כשמתים? ומה נגיד לך "שם" כאשר ניפגש? וגם הקריאה הנואשת: "צאו לנו מהחיים, שמעתם? הלוואי שתמותו". כל התיאוריות הפסיכולוגיות על אבל יחגגו על הטקסט העדין הזה, העולה עליהן אלף מונים.

המסע ל"שם" הוא גם רגרסיה, במונחים הפסיכולוגים, אך גם השתחררות, ירידה לצורך עלייה, או מה שהיה מכונה בפסיכואנליזה "רגרסיה בשירות האני". נראה לרגעים כי יש השלמה, החלמה, אולם, לתהליך ההשלמה הזה מחיר כבד; הזיכרון הולך ומצמצם את החיים שהיו, אף פעם אינו מכיל הכל. הניתן לעצור את התהליך? הניתן להפריד את הזיכרון מהכאב?

דויד גרוסמן מגלה לנו כי דווקא באין מלים שולט הזיכרון בכל צבעוניותו. צליל שמו של הבן, כשהוא מעז להשמיעו, שווה יותר מ-1,000 מלים, כמאמר הפתגם המפורסם על אודות התמונה. אולם גרוסמן מקבל על עצמו לכתוב באיזור הדמדומים שבו יש-אין-מלים, מה שהפסיכולוגיה תקרא השלב הטרום-מלולי של החוויה. או אולי לדבר ב"תהליכים הראשוניים" של פרויד קשישא, ולא ב"תהליכים משניים", כפי שכולנו מתקשרים במציאות. משימה פרדוקסלית! ובכל זאת, השכולים צמאים למלים, לדיאלוג שיש בו הכלה, הבנה, מגע עם האחר. התרגום של הרגש למלה הוא נס; ואולי אף גאולה? היינו רוצים לקוות.



דויד גרוסמן. משא מטלטל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו