מוטי גולני | אהבה היודעת להיעצר

מוטי גולני
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
מוטי גולני

קלוד לנצמן מתפרע ועושה זאת בחן שובה לב. דווקא מי שהקדיש שנים כה רבות כדי לתהות על השואה מראה לנו כיצד לטפל בעניינים רציניים באופן עמוק בלי להיות רציני. ספר הזיכרונות שלו, "הארנב מפטגוניה" (כתר, מצרפתית: חגית בת-עדה), הוא אוטוביוגרפיה אסוציאטיבית הרצה הלוך ושוב בלי להיצמד ל"חוק ספרותי" כזה או אחר. לנצמן לא המיר את דתו כפי שעשו רבים סביבו; הוא המיר את רגשי הנחיתות היהודיים שלו באהבת עצמו, אהבה היודעת להיעצר מספיק זמן לפני הפתטיות. השיטוט הטבעי של המחבר בין פילוסופים, סופרים, אמנים, קולנוענים (ונשים), לצד התעסקותו בשואה, שנגיעה בה היא לעולם עניין מסובך, מזכירים לקוראים את ספרו הנפלא של אנטוניו מוניוס מולינה, "ספרד" (עם עובד, 2008).

אשר לספר המוחמץ: לא נכון לכנות בתואר "מוחמץ" את ספרה של גליה בר אור, "חיינו מחייבים אמנות" (מכון בן גוריון), שכותרת המשנה שלו היא "בניין תרבות כבניין חברה: מוזיאונים לאמנות בקיבוצים, 1930-1960". אבל מעצם היותו מחקר היסטורי הדן בקיבוץ, סביר להניח שקהל מסוים מאוד קרא אותו.

על פניו, נראה שהחברה הקיבוצית המגויסת והתובענית לא נתנה את דעתה לאמנים, שעשייתם היא מטבעה אישית מאוד. התמונה שמציירת המחברת מציגה חברה שהיתה מסוגלת, על אף הווייתה השיתופית, לאפשר חירות אמנותית ואף לבנות לעצמה "מקדשי אמנות", שלא הכילו דווקא פלקטים מן הסוג הסובייטי. ההתעניינות של החברה הזאת לא הגבילה עצמה אל תקינות אמנותית כביכול, אלא ביטאה רוח של חופש אידיאולוגי מפתיע. ספר מרתק.

הפרופ? מוטי גולני הוא היסטוריון. ספרו ?הנציב האחרון? ראה אור השנה בהוצאת עם עובד

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ