בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הספר הכי טוב שקראתי השנה

שבוע הספר | הספרים המומלצים

תגובות

לקראת שבוע הספר שנפתח היום ביקשנו ממשתתפי המשאל השנתי של "הארץ, ספרים" לכתוב מהו הספר הכי טוב שקראו השנה. זו שאלה קשה. תשובה אחת טובה לה יכולה להיות: הספר שנשאר אתי הכי הרבה זמן אחרי שקראתי אותו.

סיפוריה הקצרים של אליס מונרו הקנדית ליוו אותי ימים ארוכים אחרי שגמרתי לקרוא אותם, מותירים אותי חסר נשימה. אמרו שבקובץ "יותר מדי אושר" (מחברות לספרות, מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי) היא מגלה איזה פן אפל ושהפעם היא נוגעת גם בעניינים של מין. זה אולי נכון, אבל מה שבעיני טבוע עמוק בתחתית כל הסיפורים שבקובץ הוא קשיי הילדות, או היחסים שבין ילדים למבוגרים, והאופנים השונים והמשונים, הרבים והמגוונים, שבהם הם עלולים להשתבש, ואז, כמובן, משתבשים. הסיפורים כתובים בסגנונה הייחודי והגאוני של מונרו של לטיפות חסרות רחמים. במיוחד טורד מנוחה הסיםור "ילדות משחקות" על שתי בנות שיצאו בקיץ אחד לקייטנה, ועל מה שהן זוכרות כעבור שנים רבות על שאירע שם. זה סיפור שבעומקו ובאיכותו הפואטית מזכיר, ואינו נופל לדעתי, מ"המתים" של ג'יימס ג'ויס, עד כדי כך.

ספר אחר שזכה לפחות התייחסות, וגם עוסק בילדים ובהוריהם ובמלאכה המסובכת של פירוק והרכבת התא המשפחתי, הוא "צימר מתחת לירח" של שמעון צימר (ספרית פועלים). זה ספר פרוע ואנושי ומצחיק, כולל הומור עצמי על דמות אחת ששמה שמעון צימר - ובסצנה הספרותית העברית שלוקחת את עצמה כל כך ברצינות, רק על זה מגיעות למחבר מחיאות כפיים סוערות. צימר כתב ספר גס, במובן הטוב של המלה, ועדין במיוחד ומאוד נוגע ללב.

אולם הספרים או הרשימות שהותירו בי רושם עוד יותר חזק השנה היו דווקא מתחום העיון. ראשית זהו חיבורה הצנום של הסוציולוגית הד"ר דפנה בירנבוים-כרמלי, "דרך השב"כ: ילדים חולי סרטן מעזה לישראל" (חוברת "מטעם", גיליון 22). הכותבת מתארת את דרך הייסורים הפיסית והנפשית שעוברים חולים כרוניים תושבי עזה שחייהם תלויים - פשוטו כמשמעו - במערכת הבריאות הישראלית. כיצד מתנה השב"כ את אישורי הכניסה לישראל של חולים בשיתוף פעולה אתו, וכיצד הוא מתענה להם בשליחה לריצות הלוך ושוב עד שהם מקבלים את ההיתר המיוחל, ובסופו של דבר "בין ינואר לאוגוסט 2009 החמיצו יותר משליש מהפונים - 1,310 מתוך 3,758 - את התור הרפואי שלהם".

שני ספרים נוספים שימשו לי השנה כסימני דרך או מורי דרך, הפעם פרטיים. האחד הוא ספרו של הרוקי מורקמי, "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה" (כתר, מיפאנית: עינת קופר), שהופך את הריצה גם למעשה פילוסופי, כמעט דתי, ומעניק לכל מי שרצים רעיונות, מחשבות מחכימות, ומשנה סדורה בנוגע לטירוף שאחז בהם. מורקמי משנן בספרו מנטרה אלמותית הקשורה בריצה למרחקים ארוכים: "הכאב הוא בלתי נמנע, הסבל נתון לבחירתך".

האם ספרים יכולים לשנות לקוראיהם את דרך התפישה, את החיים עצמם? התשובה שלי היא - כן. משפט אחד שקראתי השנה בספר העיון המתוחקר, הרהוט, הבוטה, המצמרר והאמיץ של ג'ונתן ספרן-פויר, "לאכול בעלי חיים" (כנרת, זמורה-ביתן, מאנגלית: נעמי כרמל), גרם לי להפסיק לאכול את המאכל האהוב עלי. כבר לפני שקראתי את הספר הייתי צמחוני שאוכל דגים, אבל אז נתקלתי בתחתית עמוד 85 בספר - שבו פויר מונה את כל מאות יצורי הים שמוצאים את מותם במסגרת הדיג המתועש - את המשפט: "תארו לכם שמגישים לכם צלחת של סושי, אבל הצלחת הזאת מכילה גם את כל בעלי החיים שנהרגו בשביל מנת הסושי שלכם. קוטרה של הצלחת הזאת היה עומד על מטר וחצי". זה היה הרגע שבו אמרתי סיונרה לספייסי טונה וחבריו, אני כבר אסתפק בסושי צמחוני, אמשיך לרוץ, ולקרוא ספרים שמשפיעים על חיי.

ואשר לספרים שהשפיעו השנה על קוראים אחרים, הנה הם מובאים לפניכם, בעמודים הבאים.



איור: מורן ברק



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו