עמיה ליבליך | לגעת בקפקא

עמיה ליבליך
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
עמיה ליבליך

הספר המומלץ בעיני הוא "פרנץ קפקא: ביוגרפיה" שחיבר ניקולס מארי (רסלינג, מאנגלית: דפנה רוזנבליט). עדיין אני זוכרת את התמיהה האדירה שאחזה בי כשקראתי בגיל 16 את "המשפט", ושמעתי את הסיפור הידוע על אודות מקס ברוד שהציל את קפקא משיכחה. מיהו אותו איש עלום שיצר תמונה של עולם כה ביזארי ובה בשעה כה אמיתי, ואף גזר על עצמו כליה? מאז עברו שנים רבות וקראתי את כל יצירותיו ומכתביו של קפקא שפורסמו וכן לא מעט ספרים עליו. ואולם, רק בביוגרפיה שחיבר מארי חשתי כי הנה הבנתי מי היה האיש, וכמעט נגעתי בו (מה שהיה מבריח אותו, כמובן). מארי כותב ביושר אינטלקטואלי ואמנותי שאין דומה לו. הוא אינו מעריץ שוטה ואף אינו שם עצמו כרופא גוף או נפש, הבא לתייג את הסופר הגאוני. מתוך הביוגרפיה הזאת, המתארת את יחסיו עם הנשים והגברים שסבבו אותו, קפקא מצטייר כדמות מלאה ורבת עושר וסתירות, מורכבת ומיוסרת, ובה בשעה מלאת חיים.

הספר המוחמץ בעיני הוא הממואר של אזאר נאפיסי, "דברים שלא סיפרתי" (ידיעות ספרים, מאנגלית: צילה אלעזר). בעוד שספרה "לקרוא את לוליטה בטהראן" זכה לתהודה, דומני שהספר האוטוביוגרפי הזה, השייך למסורת הספרים של דור ראשון לפמיניזם, הוחמץ אצלנו. מצאתי עניין בכתיבתה על הוריה, בתיאור של פדופיליה והטרדה מינית בילדות ובהתייחסותה העמוקה לגלות ולכתיבה. ובכלל, מומלץ למי שרוצה ללמוד על המהפכה באיראן, וליישם ממסקנותיה של נאפיסי על מה שקורה ב"שחר העמים המוסלמים" סביבנו.

ספרה האחרון של הפרופ? עמיה ליבליך, ?תראו אותי?, ראה אור בהוצאת שוקן

תגיות:

תגובות