בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"ואולי לא היו" מאת שולמית לפיד | בשבילה גיבורים עפים

ספרה של שולמית לפיד "ואולי לא היו" מעצב באופן מדויק וחסר סנטימנטליות את הוויית ההגירה, את מחיריה ואת משמעותה

תגובות

ואולי לא היו

שולמית לפיד. הוצאת כתר, 206 עמ', 92 שקלים

שולמית לפיד היא מעצבת מעולה של סיטואציה היסטורית ספציפית, על גוניה הקיומיים והרגשיים. כפי שאפשר היה לראות כבר ב"גיא אוני" המרשים, לפיד יודעת לסחוף את הקוראים אל תוך העולם הבדוי והרקע ההיסטורי באמצעות דמויות הנוגעות בנו רגשית. דקויות הרגש והכאב של דמויותיה, ובעיקר של הנשים בספריה, מעוררות בנו רצון לדעת יותר על חייהן, עברן, מה שהיה עליהן להתמודד אתו, מצוקותיהן ותקוותיהן. סידי, הגיבורה המרכזית של "ואולי לא היו", נוגעת ללב לא פחות מפאניה, גיבורת "גיא אוני". השחזור של תל אביב של שנות ה-30 וה-40 מדויק, מפוכח ונוגע לא פחות משחזור חיי העלייה הראשונה בראש פינה.

בהקשר של כתיבה מהסוג הזה, עולה השאלה אם התיעוד, המדויק והנוגע ללב לכשעצמו, נהפך לנוסטלגי, מתרפק על עבר שהיה (והיה כה הרואי), או מאפק את הנוסטלגיה לטובת העמדה מהימנה של דמויות, עלילה, ואולי אף מבט ביקורתי לכיוון העבר. מהבחינה הזאת, עושה לפיד ב"גיא אוני" עבודה משכנעת יותר ומורכבת יותר מאשר ב"ואולי לא היו". כבר השם שנבחר לספר מעורר נוסטלגיה מיידית אל שירי רחל, אל השיר הספציפי (השיר "ואולי לא היו הדברים...") המבטא געגועים אל העבר הקרוב, כמעט ברגע התרחשותו, אל תקופה הנתפשת, לפחות בדיעבד אם לא ממש בזמן התרחשותה, כ"גדולה מהחיים". אם לא הגענו למסקנה זו בעצמנו, מיקי, בעלה של סידי, אומר לנו במפורש: "היא גיבורה, חשב. כולנו גיבורים".

לפיד כותבת טובה ומיומנת דיה כדי לחשוף גם את חולשותיהם של גיבוריה, את השקרים הקטנים שלהם, את הבגידות בעצמם ובחלומם, אך ככלל דומה שהיא מעריצה אותם על כוחות החיים שלהם, על נכונותם לברוא יש מאין מקום חדש וארץ חדשה, על המחיר שהם שילמו כדי לברוא חיים חדשים. לכן גם כשהיא, ואפילו חלק מהגיבורים שלה, מודעים לכך ש"כל זה נשמע כמו נובלה צרפתית זולה", הגיבורים כמעט תמיד מונעים מסיבות נאצלות, או אידיאולוגיות, או של כורח מציאות בל יגונה. כשיש ביקורת, חציה מופנים כלפי המקומות הצפויים (שוב הפנקס האדום הנדרש כדי לקבל עבודה), והרשע היחיד ברומן מופיע קצרות, רק כדי להירצח במערכה החמישית.

עם זאת, "ואולי לא היו" מעצב באופן מדויק וחסר סנטימנטליות את הוויית ההגירה - זו שמהגריה כונו "עולים" ולא "פליטים" (והם עומדים על ההבדל בינם לבין פליטי מלחמת העולם השנייה) - את מחיריה ואת משמעותה. גיבורי הרומן בוחרים לעלות לארץ. באופן צפוי במקצת, האידיאליסט הוא הגבר, ואשתו באה אתו לכאן. הוא רוצה להפוך מעיתונאי לפועל חקלאי, והיא בוכה אל תוך בורות הפרדס ורוצה אל העיר. אבל כשצריך להתמודד עם המציאות, עם העוני, הרעב, הצורך להתאים את עצמך לשפה חדשה ותנאים חדשים, דווקא היא מתאימה יותר, מתמודדת טוב יותר, נושאת בחלק ניכר מעול הפרנסה, ואף עושה זאת ביושר וברוח טובה. אם מיקי מתקשה להודות בפני עצמו שהיה רוצה לחזור ולהיות עיתונאי וסידי צריכה להפציר בו לעשות זאת, הרי סידי עצמה יודעת שהיא רוצה פרנסה, בית ומשפחה. היא רוצה ילדה שלא תהיה רעבה, שתוכל ללמוד בלט וכינור או פסנתר, ואין בה שמץ של מבוכה צבועה ביחס לשאיפותיה הבורגניות או לעבודה הקשה שהיא מוכנה להשקיע כדי להשיג אותן.

סיפורי הגירה חושפים, לעתים קרובות, את עמידותן של נשים לעומת דבקותם של גברים באידיאלים גם במחיר קושי בהתמודדות עם היומיום. אצל לפיד, באופן עקבי ומשכנע, הנשים מתמודדות, שורדות, ולטעמי גם מנצחות. סידי משיגה את מה שרצתה בו יותר מכל: משפחה. גם אם האבל על המשפחה שאבדה שם, במלחמה, מודחק ואינו מעובד - בשם ההגנה על דור ההמשך - האופן שבו מסתיים הרומן הוא הסיום שאליו שאפה הגיבורה.

אולי הבחירה של לפיד לסיים את הספר כפי שהחליטה היא אכזרית במקצת, אך זו בחירה שממתנת היטב את נגיעת הסוף המאושר. האובדן אינו נמחק באמצעות הבנייה מחדש, הוא רק מרוכך ומפויס. תחושת האובדן אינה מוחלקת, והקושי של מי שעזבו את משפחותיהם וגילו בדיעבד שעזיבה זו היתה, למעשה, נטישה לגורל אכזר, מוחשי עד כאב: "מי עוד מלבדם זוכר את איזאק באצ'י הצולע ... ואת אידוש נני בעלת הכרס הענקית... מי יזכור אותם כשהם עצמם כבר יעברו מהעולם?"

הקינה על העולם שהיה ואיננו עוד נותנת גוון אחר, צובט לב, לשם הספר. אם מתוך יותר מ-10,000 יהודים חזרו למחוז 23, אם החיים שחיו גיבורי הרומן בעיירת הולדתם נראים אף להם עצמם כסיפור מעבר רחוק, אולי באמת לא היו הדברים מעולם, ולפיד היא שגורמת לנו לראות אותם מחדש ובכך משמרת לא רק את תל אביב של שנות ה-30 וה-40, אלא גם את הגשר, פנס הגז, הסנדלרית, הבאר והבור, הרב והרבנית, הכרם והבוסתן.

הד"ר סמדר שיפמן היא מרצה בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב



תל אביב, שנות ה-30. תקופה הנתפשת כגדולה מהחיים תצלום: א' הילרייך מתוך ספר התערוכה ''בית הקפה של תל אביב 1920-1980'', הוצאת מוזיאון ארץ ישראל ויד יצחק בן צבי


שולמית לפיד. דקויות של רגש וכאב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו