בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"כל הדרך הביתה ועוד סיפורים" מאת מירי רוזובסקי | מה שקרה אולי לא באמת קרה

לצד אמירות נחרצות ובטוחות בעצמן, קיימת גם איזו תבונה חרישית בכתיבתה של מירי רוזובסקי, שמרמזת על כך שהיא יודעת על החיים ועל הבריות יותר ממה שמתגלה במבט ראשון

תגובות

כל הדרך הביתה ועוד סיפורים

מירי רוזובסקי. הוצאת זמורה-ביתן, 255 עמ', 89 שקלים

דור דור וקולותיו - כך בפוליטיקה, בהגות, באמנות, ובימינו אלה, כמובן, ביקום הווירטואלי, שהשפעתו המכרעת על אופן החשיבה, ההתבטאות וההתנהלות שלנו עוד תיחקר עד זרא. מגמת ההתערטלות הפיסית והנפשית של תוכניות הריאליטי והבלוגוספרה העלתה את סף הגירוי של מערכת העצבים הקולקטיבית לגבהים שטרם נחזו, והגבירה את תאוות הציבור לבוטה, לנועז, למתגרה ולשערורייתי.

על רקע זה, בולט לטובה האיפוק המדוד שמירי רוזובסקי גזרה על עצמה בקובץ סיפוריה, שראה אור לראשונה ב-2001 בהוצאת עם עובד ועתה נוספו לו ארבעה סיפורים חדשים. המחברת אינה מתפתה לנמוך ולזילות האינטימיות של הפרט, ועם זאת, קל לזהות בספרה מרכיבים מובהקים מתרבות הווידויים הכלל עולמית, שיש בה רגישות לדקויות ויכולת ניתוח לצד קילוח נדיב של מונולוגים ודיאלוגים מרובי סלנג ומעוטי שתיקות ומסתורין. סוד התמצות, כידוע, הוא לב לבו של הסיפור הקצר, ואם כתיבה של רומן כמוה כעיצוב בגד, הרי שכתיבה של סיפור קצר היא כמו להשחיל ביד איתנה ועיניים צלולות חוט בקוף של מחט. ואמנם, ידי ועיני המחברת עוברות בכבוד את המבחן התובעני הזה. הכתיבה שלה ישירה ואינה מתיפייפת, ומשרטטת בנאמנות את מפת החיפושים והכמיהות והבדידויות של גיבוריה. "אנשים צריכים לחיות. לחיות באמת. לחיות כמו שתפוח ננגס בפה. כמו שזכוכית של חלון קרירה בבוקר. כמו שיד פוגשת יד". ובמקום אחר: "אנשים מתרגלים לכל דבר, אפילו לשמים שמתכווצים לשריטה".

מכלול הסיפורים שבקובץ מגלה ניסיון מסקרן למזג בין תמצות לבין הרחבה, וליצור מלבוש ספרותי מודולרי, עשוי פיסות-פיסות של מארג, שאפשר להוסיף עליהן או לגזור ולשנות אותן ולעורר תחושה של המשכיות משתנה ואינסופית. כלומר, הסוף אינו סוף, ולפרקים הוא בבחינת התחלה, הבטחה, וכיוון חדש.

הסיפורים של רוזובסקי אינם שווים במזגם ובמבנה שלהם, אבל עשויים מאותם חומרי-גלם של זוגיות, משפחה, קשרים ונדידה קיומית מתמשכת. אנשים מחפשים אנשים, אנשים מחפשים אהבה, חברות, הכרה, ביטחון ואושר. בכתיבה מבוקרת, אמינה, אירונית ומודעת לעצמה עוקפת המחברת את מלכודת הקלישאה ומציגה תמונות חיים כואבות ומורכבות, ביניהן: יחסיה של גרושה עם אשתו לשעבר של בעלה השני ואשתו החדשה של בעלה הראשון; פקידה טרייה במשרד עורכי-דין המקבלת מידע מטריד על הבוס ועל מי שקדמה לה בעבודה; ילדה מבית הרוס התרה אחרי חום ונבגדת; בחורה שמנה עם כלב, המשתוקקת לאהבת-אמת; השגרה הרובצת כאד גפריתי על חייו המושלמים של זוג למופת; עיתונאית צעירה המטפחת אהבה כפייתית כלפי סופר קשיש ומתנכר; וגם - סדנת כתיבה ומשולש חושני ורב תהפוכות בין גבר ושתי נשים. עתה, במהדורה החדשה, מוסיפה הסופרת גרסה נוספת לסיפור האהבה הלסבי בין שתי נשות המשולש, ומפרטת גם מה עלה בגורל הדמויות האחרות מסיפוריה הקודמים. כאן נאספות הפסקאות הקצרות, המשלימות, לסיפורי הקובץ, שחלקם הסתיימו בפואנטה וחלקם נשארו פתוחים, והנה, רובם זוכים לתפנית לא צפויה, שמשנה את חוקי הז'אנר ופורשת לפני הדמויות האבודות אופק רענן; מה שקרה, אולי לא באמת קרה או שקרה אחרת.

הטכניקה הזאת של פתיחת הסיפורים והידוק העלילות למקשה אחת מעניינת אבל בעייתית בעליל, משום שהקוראים נקלעים פתאום למצוקה בשל פיצול ההזדהויות - האם לדלג מגרסה לגרסה, לחברן, להחליפן, או לוותר עליהן? יש פה רשומון שבו הגרסאות השונות מתרחשות בעת ובעונה אחת וגם בהפרשי זמן, כמו ביקום מקביל שמרד בחוקי המדע הבדיוני. סגנון הפיוז'ן הזה, שבו מצטופפות הדמויות במין דבוקה ממגנטת, עלול, אם כן, לגרום לקונפיוז'ן. ועדיין, הקריאה בספר מתגמלת מאוד. בגישתה הטבעית ונטולת הפניות מאפשרת הסופרת לקוראים להציץ אל הנפש המדממת של גיבוריה ולהתלוות אל מסעותיהם המיוסרים.

לצד האמירות הנחרצות והבטוחות בעצמן, קיימת גם איזו תבונה חרישית בכתיבתה של רוזובסקי, שמרמזת על כך שהיא יודעת על החיים ועל הבריות יותר ממה שמתגלה במבט ראשון. ולראייה, "אשה של גבר אחד", סיפור מרשים בכנותו, שנותר בזיכרון כרגע של חסד ספרותי עמוק ומטלטל. אלונה ויוסי מסוחררים מפגישתם ומהציפיות שהיא מעוררת, ממריאים להם ומתרסקים במעופם לעינינו. הסיפור הזה הוא יצירת מופת קטנה, והכוח של מה שלא נאמר בו הוא השי היפה ביותר שהסופרת יכלה לתת לקוראיה.

ספרה של רבקה קרן "הפקרות" ראה אור בהוצאת אגם



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו