טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"נוילנד" מאת אשכול נבו | מגיע לארץ המובטחת

בספרו "נוילנד" שואל נבו שאלה מהותית ביחס לחיים הישראליים, ואינו פוטר אותה בתביעת התגייסות מוכנית. היא נשארת פתוחה ומטרידה

5תגובות

נוילנד

אשכול נבו. הוצאת זמורה-ביתן, 550 עמ', 94 שקלים

עלילת ספרו החדש של אשכול נבו, "נוילנד", מתרחשת ברובה בדרום-אמריקה, ועובדה זו לבדה מעוררת ציפייה, וגם חשש מסוים. שני ספריו הקודמים של נבו, "ארבעה בתים וגעגוע" ו"משאלה אחת ימינה", היו נטועים היטב בתוך ההוויה הישראלית וגבולותיה, וביקשו לחקור את מושגי "הבית" ו"הרעות הגברית" שמכוננים אותם. כעת, עם היציאה מגבולות הארץ, תהיתי האם נבו יחרוג מהתמונה המלטפת והמנחמת ששירטט בספריו הקודמים, כשהציב מראה של רגישות וחמלה - ולעתים גם חנופה - למול הקוראים שלו ולמול התרבות שבה הוא משוקע.

שתי הדמויות הראשיות ברומן יוצאות למסע: דורי, שעוזב את אשתו ואת בנו הקטן כדי לחפש את אביו, שנסע לדרום-אמריקה ועקבותיו נעלמו שם; וענבר, שביקרה את אמה בברלין ומחליטה ברגע פזיז בנמל התעופה שם לטוס לפרו, ולא לשוב לישראל. הדמויות הללו יוצאות למסען המשותף, כשהן מתמודדות עם השדים של מורשת משפחתית ולאומית: סיפורו של דורי מופעל על-ידי יחסי אבות ובנים; של ענבר - אמהות ובנות.

דמויות בספרות העברית אינן נוטות לנטוש את גבולות ארץ-ישראל, שמגדירים גם את גבולות הדגם הלאומי של הספרות המקומית. אולם כאשר הן עושות זאת, חציית הגבולות שלהן מבקשת אך ורק לסגור את הפרצות, לשקם את הגבולות המחוללים ולהצביע על חשיבותם ומרכזיותם המדומיינת בתרבות הישראלית, שכידוע עדיין לא הגדירה לעצמה גבולות לאומיים יציבים. הסיפור - וזו מוסכמה שנהפכה לקלישאה - משיב בסופו של דבר את הגיבור אל אדמת ארץ-ישראל ואל עצמיותו הלאומית, המשפחתית והנפשית המשוקמת. סיפור המסע מציע על פי רוב פנטסיה של שחרור ועצמאות, אולם הוא רק שלב מעבר בטקס החניכה שעובר הגיבור הישראלי בדרך למימוש זהותו הלאומית היציבה והממוסגרת. לכן, מי שקורא סיפורי מסע ישראליים לומד מעט מאוד על מה שנמצא מעבר לגבול - והרבה מאוד על הישראליות שמכונסת בתוכו.

לנסיעה למזרח אסיה או לדרום אמריקה, ואין זה משנה אם היא ספרותית או ממשית, יש תפקיד ספציפי יותר: היא מתפקדת כסימנה המסחרי של ההגשמה העצמית ושל האחווה הישראלית. שם, במרחב התרמילאים האקזוטי, יוכלו הגיבורים הישראלים להתמודד עם טראומות מודחקות ועם תפישה עצמית בלתי מספקת; הם יוכלו להבין ולסלוח לבני משפחתם, לאהוביהם, ולעתים גם לעצמם; על רקע הערים הזרות והשוקקות והכפרים הנידחים הם ימצאו את הכוח לאהוב, להשתקם ולהתחבר לאלו שהותירו מאחור. הם "יגלו את עצמם", שכם אל שכם עם ישראלים אחרים, באתרים הידועים מראש, שבהם בני המקום כבר מדברים עברית שוטפת.

השאלה המרכזית שמעלה נקודת הפתיחה של הרומן היא עד כמה יעז נבו עצמו לצאת למסע אל מחוץ גבולות המוסכמה הספרותית הזו; האם הוא - כסופר נודד - יחצה את הגבולות הקשיחים של סיפורי המסעות הישראליים ויאתר בנופים הבלתי מוכרים יעדים חדשים, הרחק מההמון הישראלי המתהולל וסיפוריו. התשובה לשאלה הזו היא כן; אשכול נבו מעז לעשות זאת. וישנה תחושה של התרגשות ושל סיפוק כאשר מלווים אותו במסעו: הכתיבה של נבו היתה זקוקה יותר מכל להעזה, לעמידה מנגד, למסע שיפרוץ את גבולותיה ואת מגבלותיה; ב"נוילנד" היא מגלה את עצמה בארץ חדשה.

"נוילנד" חותר אל נקודת תצפית חדשה, שהיא לאומית וספרותית גם יחד. הוא בוחן את הישראליות, על עברה, על מחיריה הפסיכולוגיים-תרבותיים ועל תחושת הזהות שהיא מייצרת, ממרחק. דורי, מורה ירושלמי להיסטוריה, נודד בדרום-אמריקה בלוויית מדריכו הנאמן אלפרדו - מין סניור וירגיליוס חכם - בחיפושיו אחר אביו, גיבור מלחמת יום הכיפורים ויועץ אסטרטגי מצליח, שהתאלמן מאשתו האהובה לא מזמן. מתלווית אליו ענבר, מפיקת תוכנית ייעוץ רדיופונית, שלכודה בנישואים בלתי מספקים. כל אחד מהם ננטש על ידי דור ההורים: אמו של דורי נפטרה ואביו הוא גבר פוסט-טראומטי, שסובל מהלם קרב מהמלחמה ומפצה על כך בסמכותיות עסקית מרוחקת; אמה של ענבר היא אקדמאית שיפוטית שחיה בגרמניה ואביה נעלם לאוסטרליה, רק כדי להגיח משם עם משפחה חדשה.

נטולי אבות ואמהות הם יוצאים מארץ חמדת אבות, מתרחקים מאמא-מולדת, כדי לחפש אחר האב שהכזיב, שאינו נותן עוד תשובות; אחר "חוק האב" שקרס אל שגרה של בית, אישית ולאומית גם יחד, שהיא מאכזבת וקפואה, רחוקה עד מאוד מהבטחת האושר שהתגלמה בה. מסעם מוביל אותם ברחבי היבשת, מעוגן בהתקרבות רומנטית, ומשולב גם בסיפורה של סבתה של ענבר, שעלתה לארץ-ישראל באוניית מעפילים.

הם מגיעים אל מרחב היסטורי חלופי; אל אפשרות של זהות ישראלית שמבקשת תיקון שם, ולא פה. במרחב החדש נקלטים נפגעי הלם הקרב והאלימות של התרבות הישראלית העכשווית; שם מתרחש שיקום אישי ולאומי. מתגבשת שם קהילה של מטיילים ואובדים, שמבקשת להציע חלופה ברוח "אור לגויים", וגם אור לישראל. היא אינה תחליף למדינת ישראל, אלא "קהילת צללים", שממנה מתבוננים בארץ המובטחת ונזכרים בתקוות שנתלו בה ובחזונה שעומעם. הקהילה הזאת מכשירה לבבות ומזכירה את מה שאבד, כדי שיהיה אפשר לשוב לארץ הישנה-חדשה, לאלטנוילנד, ולגאול אותה.

הרומן אמנם משתמש בשילוב העכשווי של פסיכולוגיית מעמקים עם נגיעות ניו-אייג' אופנתיות, אולם במהלך היומרני שלו - והיומרנות היא מחויבת המציאות ברומן שנקרא "נוילנד" - יש מידה לא מבוטלת של אומץ. הרומן עוסק בשאלה שישראלים רבים מתחבטים בה בינם לבין עצמם, ולעתים גם בקול רם: היכן נטועים האומץ והאחריות האזרחית והמוסרית? האם הם מגולמים בהישארות במקום שמאבד את זהותו ואת ערכיו, ובמאבק לשמר אותם ולהעמידם; או דווקא ביציאה מאזור הנוחות שהוא מציע, ובמעשה של תיקון, בהתחלה מחדש, הרחק מתחושת המחנק, התבוסה והצייתנות. ההכשרה הלאומית, וגם הספרותית, מצדדת באופן מובהק באפשרות הראשונה; היא גם מענישה במופגן את מי שבוחר באפשרות האחרת. אולם הרומן מציג תמונה מורכבת יותר, אתית יותר, שמשאירה את סימן השאלה ואינה פותרת אותו. יותר מכך, הוא מציג את משמעותה ההרסנית של ההימנעות מהשאלה הזאת, הימנעות שהפכה לאורח חיים: "כולם ספקנים, כולם מיואשים ייאוש שקט ואפל, כולם נמנעים מראש, מרכינים את הראש מראש", כותב נבו; "כולם חושבים שמיותר לדבר על העתיד כי ממילא הכל נע במעגל סגור של ?ככה זה', שאין דרך להיחלץ ממנו".

הרומן מתמרן במיומנות בין ההיבטים הרומנטיים והמשפחתיים של ה"ככה זה" לבין משמעויותיו הפוליטיות והחברתיות. הגיבורים פועלים בתוך מסגרת של משפחה וזוגיות שאיבדו את דרכם, אך גם של קיום קולקטיבי אלים מתמשך. המבט הכל-ישראלי של דורי, גיבור הרומן, הוא מבט של תצפיתן, או של צלף: מכוון לסרוק אחר איומים פוטנציאליים, בדריכות האינסטינקטיבית של מי שנתון תמיד תחת איום. אבל המבט הזה מסתיר את הנוף ואת האפשרויות שהוא מגלם; גם את ההבטחה שהוא נושא. ואולי, וזו גם שאלה שהספר עוסק בה, ערכי הקהילה היהודית יכולים להתממש רק בתוך נדודים, בהיעדר מקום קבע. ואפשרות הנדודים אינה רק גיאוגרפית, אלא גם של יכולת הדמיון: היכולת לדמיין עתיד אחר, עולם חדש וארץ חדשה.

נבו לא נבהל מהשאלה הזו, לא פותר אותה בסיסמאות המוכרות, וגם לא שופט אותה. הוא מעיין בה, וזו שאלה שיש לעיין בה: זו תפקידה של הספרות. יציאה למסע, לכל מסע, דורשת הסתגלות; וגם הספר של נבו סובל מכמה ליקויים שנשארו מארץ המקור הפרטית של כתיבתו: מחוות לשוניות מיותרות של קופירייטר, ולעתים גם רגעים של חנופה לקוראים.

נבו הוא סופר שמבקש את אהבת הקוראים שלו, ולעתים הוא מתאמץ כדי להשיגה: מסביר בארכנות את משמעות העלילה, שוקע בתוך מצולות רגשניים או מייצר אנלוגיות מפורשות מדי. כמו דורי גיבורו, הוא מתאפיין ב"תודעת שירות" מפותחת יתר על המידה. אולם את קו הגבול המרכזי, המהותי, נבו חוצה בהצלחה ברומן הזה; הוא שואל שאלה מהותית ביחס לחיים הישראליים, ואינו פוטר אותה בצדקנות או בתביעת התגייסות מוכנית. היא נשארת פתוחה, מורכבת, מהדהדת ומטרידה, גם בעבור גיבורי הרומן וגם בעבור הקוראים. וזו פריצת דרך משמעותית, לא רק ביצירתו של אשכול נבו, אלא גם בספרות הזרם המרכזי בישראל, שממקמת אותו במרכזה.



אשכול נבו. מבקש את אהבת הקוראים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#