בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"הגיאוגרפיה של האושר" מאת אריק ויינר | מסע ומתן

הנחת היסוד של הספר "הגיאוגרפיה של האושר" היא שיש מקומות מאושרים יותר ואחרים מאושרים פחות. האמנם?

תגובות

הגיאוגרפיה של האושר

אריק ויינר. תירגמו מאנגלית: שרה ריפין וסיגל אדלר. כנרת, זמורה-ביתן, 382 עמ', 89 שקלים

כולנו רוצים להיות מאושרים. רבים מאתנו מוכנים לעשות לא מעט כדי להשיג את האושר, או כדי להתקרב אליו אפילו במעט. אריק ויינר, עיתונאי אמריקאי ותיק שמתגורר במיאמי שבפלורידה, יצא למסע ארוך ברחבי העולם כדי לחפש אחר האושר. הנחת היסוד של ספרו "הגיאוגרפיה של האושר" היא שיש מקומות מאושרים יותר ואחרים מאושרים פחות. זאת רק אחת ההכללות הבעייתיות שטמונות בבסיס הספר הזה.

כעיתונאי יסודי ומקצועי מאוד, ויינר לא חסך במאמצים. הוא נסע להולנד, שווייץ, בהוטאן, קטאר, איסלנד, מולדובה, תאילנד, בריטניה, הודו, ולבסוף שב לאמריקה, ולכל אחת מהתחנות במסע הוא מקדיש פרק נפרד. הוא פגש בביקוריו את האנשים שכל עורך במערכת עיתון היה מטיל עליו לפגוש: את חוקרי הנושא החמקמק שנקרא "אושר" במכון אקדמי מיוחד שהוקם לצורך העניין ברוטרדם שבהולנד, את התושבים עתירי הממון והלא-מאושרים בקטאר, את בעלי החשבונות הממוספרים בבנקים בשווייץ, את כוהני הדת שיודעים מהו אושר לא חומרי בבהוטאן, את הילמאר, שהוא ראש האמונה האלילית באיסלנד, וגם נהגי מוניות, מנהלי מלונות, אנשי עסקים, מורים רוחניים ורבים אחרים. את כולם ויינר מראיין בחום, מתוך אמפתיה, מנסה להבין את אורח חייהם והשקפת עולמם. את כולם הוא שואל אם הם מאושרים, מדוע כן, מדוע לא, ומהו סוד האושר.

לויינר אין שום בעיה לקרוא לעצמו בכותרת המשנה של הספר "גבר נרגן אחד יוצא לחפש את המקומות המאושרים ביותר בעולם", אבל במשך חיפושיו הוא דווקא מתגלה כאדם סבלני למדי, שמוכן לסבול לא מעט מן השגיונות של מארחיו כדי לרדת לחקר האמת. הוא מסכן את נפשו עם נהגים איומים בקטאר, כמעט נהרג מפגיעת חץ בבהוטאן, טועם בשר כריש רקוב באיסלנד ונוסע באוטובוס במולדובה. את המפגשים וחוויות הדרך מתאר ויינר בשפה משעשעת, שאמנם נוטה לעתים קרובות לגלוש למאמץ יתר שנועד להצחיק את הקוראים בכל מחיר, אבל יתרונו הגדול טמון בכך שאינו מסתייג מללגלג קודם כל על עצמו. כמי שיודע לספר סיפור מסע, הוא משכיל להבין שמעניין הרבה יותר לקרוא על כשלונותיו של הכותב מאשר על הצלחותיו המרשימות.

אך בספרו יש גם חסרונות. ראשית, המחקר שהוא עורך, שמתובל באינספור מחקרים שנערכו במערב ב-100 השנים האחרונות על טיבו של האושר, הוא רציני ומגוון אבל התוצאות שלו לא מספקות. גם ויינר לא מצליח לברר אם השווייצים מאושרים בזכות הכסף או בזכות השוקולד או להבין את יחסם המוזר של התאילנדים לסקס ואת ההשפעה של האור המועט בחורף על אושרם של האיסלנדים. אושר הוא כנראה מסוג הדברים החמקמקים שלא קל לתאר אותם בעזרת ראיון עיתונאי או מחקר סוציולוגי, מעמיקים ככל שיהיו. שנית, לא כל רעיון טוב לכתבת מוסף או מגזין שעשויה להחזיק 3,000 מלים במקרה הנדיב, עשוי להחזיק גם ספר שמכיל כמה עשרות אלפי מלים. לאחר קריאת שניים או שלושה פרקים מבינים הקוראים את הלך הרוח, את חוש ההומור ואת האופן שבו ויינר נוטה לעבוד, לתחקר ולכתוב. הבעיה היא שגם בפרקים האחרים לא מתחוללת התפתחות, אין התקדמות בעלילה, התובנות אינן מצטברות. גם בפרק העשירי, כאשר ויינר שב לאמריקה, הקוראים אינם נעשים חכמים או מאושרים יותר.

בעיה נוספת, שאף עלולה להביך את הקוראים, היא הנטייה של ויינר להכללות על אומות ולאומים. בהכללה נוספת כדאי להזהיר שאין דבר מסוכן מזה במהלך מסעות ובכתיבה עליהם. מה אמורים הקוראים לעשות עם משפט כמו "בשווייץ, הגרוע ביותר הוא להיות מצליחן ראוותני, נובוריש"? או משפט כמו "השווייצרים מנהלים חיים בעצימות מופחתת. הם מתנהלים להם בשביעות רצון, אף פעם לא צוללים אל מתחת לסף מסוים אבל גם אף פעם לא נוגעים בתקרה". הרי זאת מדינה קטנה שחיים בה יותר מ-7 מיליון בני אדם. כמה מהם, קל להניח, דווקא היו רוצים להיות מצליחנים ואפילו ראוותנים. אחרים, שאפילו כותב שורות אלה פגש פעם או פעמיים, דווקא לא חיים בעצימות מופחתת אלא הם טיפוסים סוערים שמנסים בכל יכולתם לגעת בתקרה. אז מה? מכאן כבר קשה מאוד להגיע למסקנות בנוגע לסוד האושר של השווייצים, או היפאנים, או הקטארים או הבהוטאנים. האם ויינר היה רוצה שנגלוש עכשיו להכללות על טיבם של תושבי פלורידה, שעל פי התגיות המוכרות נוטים להיות קשישים, יהודים, חסרי עניין בחיים, שמחפשים את הדרך לשולחן הבינגו הקרוב? זה נכון בערך כמו ההכללות שלו על תושבי מולדובה, שברגע הפרידה מהם מנסח ויינר את המשפטים האלה: "כן, הגיעה השעה לעזוב את המקום הלא-קיים הזה ולשוב אל העולם האמיתי, שהוא אמנם עתיר צרות מבחינות רבות, אבל הוא לפחות קיים".

יש עוד בעיה אחת לא קלה, שויינר אינו היחיד שנכשל בה: החיבור בין המסע הפיסי, זה שמתנהל בין שדות תעופה, תחנות רכבת ובתי מלון, לבין המסע הפנימי, זה שאמור להוביל אותנו אל האושר. החיבור הזה נעשה לעתים קרובות בקלות רבה מדי. לא כל מסע בעולם מוביל למסע פנימי. לעתים קל הרבה יותר לערוך מסע פנימי דווקא בעת ישיבה על הכורסה בבית. ספרי המסע הטובים ביותר, אלה של ברוס צ'טווין, של ויליאם דלרימפל, של מארק טוויין ושל אחרים - מצליחים ליצור את החיבור הזה. אצל ויינר זה לא קורה. הוא מנסה לרקוח מתכון מדויק, קצת כמו בספר בישול, אלא שהתבשיל לא עולה יפה.

על כריכת הספר כתוב שהוא יעשה את הקוראים בו מאושרים יותר. זאת הבטחת שווא. בסוף קריאתו של הספר הייתי עייף יותר אבל בשום אופן לא מאושר יותר. הדבר היחיד ששימח אותי באמת היתה העובדה שסיימתי את הקריאה. לא בטוח שלכך התכוון מי שכתב את הטקסט שעל גב הספר.

The Geography of Bliss / Eric Weiner

ספרו של משה גלעד "מסעות בלי קנה מידה" ראה אור בהוצאת עם עובד



אריק ויינר. לא מהסס ללגלג על עצמו


הלהקה האיסלנדית ''mum''. האם במקום שיש בו מעט מאוד אור בחורף, התושבים מאושרים פחות?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו