בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תשומת לב | בזכות המשוגעים לדבר

תגובות

ברשימת הקונצרטים בעיתון אני מוצא פעמיים לאה גולדברג במלאות מאה שנה להולדתה: (1) "עם הפילהרמונית יופיעו הזמרים יהודית רביץ, גידי גוב" וכן הלאה; (2) "באולם ענב, הלחנות חדשות לשיריה תשיר זמרת הסופרן" וגו'. וזה, נדמה לי, אפס קצהו. לאה גולדברג מזומרת בימים אלה מכל מיטב בימות הבידור אצלנו.

עצם הפריחה שלא-תיאמן שזוכה לה לאה גולדברג בזמן האחרון היא תופעה מעניינת, הראויה למחקר רציני בתחום תורת ההתקבלות. לא כאן המקום לדון בשאלה רבת הפנים הזאת, אך אפשר לנחש, בין היתר, שהניגונים המלטפים של מילות שיריה, כמו של שירי רחל, תורמים רבות לעניין. עם זאת מסתבר שהמוסיקה המילולית שלה לא באמת מלטפת מספיק. עובדה שמלחין אחרי מלחין, שורה ארוכה ארוכה, מוסיפים לה את המוסיקה שלהם.

בהקשר זה יש לי שני זיכרונות. כשהייתי בתיכון, היו לי שירי "על הפריחה" חוויה גדולה. שורות כגון "ציפור אחת קראה קריאה נואשת / במרחקים כבדי הדומיה" התנגנו אצלי בלי הרף וכמעט שברו את לבי. ואז, באמצע ההתנגנות הזאת, פתח מישהו את הרדיו, ומה שהתנגן שם, שופן או שומאן, התנגש עם הניגון הגולדברגי כמו שני סולמות מוסיקליים שמנוגנים בו זמנית ויוצרים דיסוננס חריף. גם למלים, הבנתי, ולא רק לצלילי הפסנתר יש מוסיקה משלהן.

הזיכרון השני קרוב הרבה יותר. באחד מכנסי השירה בשדה בוקר לפני כשנתיים שמעתי את חנה מרון קוראת את "משירי הבן האובד". קוראת, לא שרה. והקריאה היתה דרמה גדולה: כל אחת מן הנפשות הפועלות - האחות, האח, הכלה, האב והאם, שלא אומרים בשלושת השירים הקטנים אלא מלה או שתיים (חוץ מן הבן האובד עצמו שאומר קצת יותר) ולא עושים אלא ג'סטה קטנה של השפלת הראש או כריעה על הסף, זכו לפיתוח דרמטי מדהים והיו לדמויות בטרגדיה. המוסיקה הטרגית היתה של המלים, המלים לבדן.

למה אני מעלה את הזיכרונות האלה? כדי לומר שלאה גולדברג היתה גם משוררת ולא רק מחברת תמלילים. ובהכללה קצת יותר רחבה הייתי מוסיף ואומר שכדאי לזכור שיש הבדל עקרוני בין מוסיקה של מלים ומוסיקה של תופים וסקסופונים, או - אם לחזור לוויכוח שהתעורר לפני שנה-שנתיים בעקבות ספרו הנועז של נסים קלדרון, "יום שני: על שירה ורוק בישראל אחרי יונה וולך" - שיש הבדל בין שיר, כל שיר, ובין מופע רוק, כל מופע רוק.

לא שקלדרון - מבקר דק-תחושות, שיש בכתיבתו כנות ולהט - אינו מודע להבדל הזה. אבל מעמדה הדחוי-לכאורה של השירה ב"רפובליקה הספרותית" שלנו היום לעומת מרכזיותם של ביאליק או אלתרמן בשעתם, או לעומת "רחש השיחה" שהתעורר סביב "קח" של וילזטיר או שיריה של יונה וולך, דוחף אותו לתלות תקווה חדשה ב"נוכחות של אישיות יצירתית" שהוא מוצא במרתפי הרוק, ובמלים ש"נעשות לנחלה משותפת של הקהל שלהן". לא עוד ה"סנוביות והליטרטיות" של שירה שהפכה ל"נחלתם הסגורה של משוגעים-לדבר". ההלחנה מגדילה עשרות מונים את החשיפה לשירה. כך לאה גולדברג, כמובן, ו"סליחות" שלה שהלחנתו הפכה את גולדברג ל"נוכחות תרבותית חיה בשביל מאזינים רבים מאוד".

אפשר לשאול אם אמנם השירה העברית נזנחה היום לעומת מרכזיותה בעבר, או לפחות אם אמנם סיבות שיריות הן שעשו את ביאליק, אלתרמן, "קח" של ויזלטיר או שירי וולך לתופעה מרכזית בתרבות של אתמול. האומנם ביצר לו ביאליק את מקומו המרומם בזכות "עם דמדומי החמה", ואלתרמן בזכות "וערב. ערב יפה בעולם", או שמא "על השחיטה" או "מגש הכסף" הם שהפכו את השניים לנשיאי ה"רפובליקה הספרותית" שלנו? ומאיר ויזלטיר - למה דווקא "קח" הקים את הרעש, אם לא בזכות עלבונו של הקורא, הקרוי שם "סמרטוט בשר"? ויונה וולך - מה עשה אותה ל"נוכחות תרבותית חיה" אם לא התפילין והדגדגן? גם לויזלטיר וגם לוולך הישגים הרבה יותר נכבדים, אבל לא הם שהביאו אותם לתשומת לבם של המוני בית ישראל.

אבל השאלה האמיתית היא אם שירה היא בכלל משהו שצריך להיות נחלת הכלל. ההנחה שאמנם כן, וש"מומחיות לשירה היא הזמנה לסנוביות וליטרטיות", כדברי קלדרון, יש בה לדעתי איזו אי-הבנה בסיסית. אומר קלדרון: "כאשר שירה הופכת לנחלתם הסגורה של משוגעים-לדבר -זה רע. כי שירה היא משהו שעובד עלינו רק כשאנחנו מסרבים להיות מומחים לדבר אחד. ומומחיות לשירה היא הזמנה לסנוביות וליטרטיות. רק מעבר לגבולה של כל מומחיות שהיא נפתח הראש לכל מרחב האסוציאציות של המלים".

ייתכן מאוד שרק מעבר לגבולה של המומחיות לבוטניקה, למשל, נפתח הראש לכל מרחב האסוציאציות של המלה "ורד"; או שרק מעבר לגבולה של המומחיות לאנטומולוגיה נפתח הראש לכל מרחב האסוציאציות של המלה "זבוב". אבל שירה אינה לא בוטניקה ולא אנטומולוגיה, והמומחיות לשירה, בניגוד למומחיות לבוטניקה או אנטומולוגיה, היא בדיוק פריצת הגבולות האלה ופתיחת הראש לכל מרחב האסוציאציות של המלים. השירה היא משהו שעובד עלינו כשאנחנו מסרבים לקבל את גבולות הבוטניקה או האנטומולוגיה - וגם כשאנחנו מסרבים לקבל את גבולות האינטרפרטציה, הלך-הנפש, הטון שמכתיב לנו מלחין פלוני ומתעקשים להטות אוזן למלים עצמן, לכל מרחב האסוציאציות שלהן.

מן הסתם איחשב לסנוב וליטראט, שהרי אני מניח שלא לכל אחד ניתן הכושר לפתוח את הראש דווקא בכיוון זה של מורכבות מילולית ורגשית. שייקספיר ידע שמה שנקרא ה"גראונדלינגס", אלה שצפו במחזותיו בעמידה ושילמו רק פני (גם שלונסקי וגם ט. כרמי בתרגומי "המלט" שלהם קוראים להם "אספסוף"), יתענגו על הדו-קרבות שטופי-הדם שלו, או על החמור העוגב על מלכת הפיות, אבל ספק אם יתפעמו מקסמי שירתו. אלא שבתור מחזאי היה זקוק לרייטינג, ולכן לא נמנע מדו-קרבות ומחמורים חרמנים. ואילו בסונטות שלו - שירה צרופה לכל הדעות - הסתפק במלים נפלאות.

כן, משוררים שאינם כותבים לתיאטרון אמורים, אני אומר לעצמי, לא לשאוף לרייטינג. אבל מסתבר שאני טועה. הרי לא משורר אחד ולא שניים אצלנו, וביניהם לאו דווקא דגי רקק, משתפים פעולה נלהבת עם מלחיניהם. גם הם סבורים, כקלדרון, שהמוסיקה "חושפת" מאזינים רבים מאוד לשירה. אבל האם היא גם פותחת להם את הראש "לכל מרחב האסוציאציות של המלים"? הרשו לי לפקפק. כאשר השירה היא "נחלתם הסגורה של משוגעים לדבר", אומר קלדרון, "זה רע". ואני אומר: זה טוב. כי לפתוח את הראש לשירה מוכנים - ומסוגלים - רק משוגעים לדבר.

אבל לא רק האנטי-סנובים יגערו בי, אלא גם אלה הקרויים יפי-נפש, שיצביעו לי על ההלחנה הלא בלתי-מוצלחת שזכו לה משוררים כגתה והיינה מידי מלחינים כשוברט ושומאן. גתה, יאמרו לי, זכה הודות לשוברט להיחשף למספר גדול עשרת מונים ממספר קוראי שירתו הבלתי-מזומרת. אבל ברגע שיימצא אצלנו אקוויוולנט לשוברט, שילחין את ביאליק באותה הבנה גאונית שגילה שוברט כלפי המלים של גתה, ארים את הידיים ואכה על חטא.

גתה זה, אגב, לא התלהב מן ההלחנות של שוברט והעדיף, כנראה, מוסיקאים פחותים ממנו בהרבה. אני מנחש שבין היתר היתה כאן קנאת יוצרים, ותחושה שהיצירה המוסיקלית הגדולה עלולה להעיב על זו הפואטית. אבל הסבר קצת יותר אובייקטיבי להסתייגות שלו מהלחנות נותן לנו גתה ברומן שלו "קרובים מתוך בחירה" (Die Wahlverwandschaften). לוקיאנה, נערה סנובית ושטחית, רוצה לשיר בציבור, ובעיקר שמשורר יכתוב לה מלים שתוכל לשיר:

"אך שמעה לוקיאנה שהדוכס הוא חובב מוסיקה, מיד ניגשה לערוך קונצרט; בדרך זו ביקשה שישמעו אותה שרה בלוויית גיטרה. וזה אמנם קרה. על הכלי פרטה לא בלי יכולת, קולה היה נעים; אבל מה שנוגע למלים, אפשר היה להבין אותן לא יותר ממה שמבינים כל נערת-חמד גרמניה השרה בלוויית גיטרה. עם זאת אישר כל אחד ששרה ברוב הבעה, והיא יכלה לשבוע נחת מן התשואות הרמות. אלא שאסון מוזר קרה באותה הזדמנות. בחבורה נמצא משורר אחד, והיא קיוותה להרשים אותו במיוחד, משום שביקשה שיכתוב לה כמה משיריו, ועל כן ביצעה אותו ערב בעיקר שירים משלו. הוא נהג בה באדיבות ככל השאר, אבל ממנו ציפתה ליותר. לא פעם רמזה לו, אבל לא נענתה, עד שבקוצר רוחה שלחה אליו לבסוף אחד ממחזריה לבדוק אם לא הוקסם לשמע שיריו המצויינים בביצוע מצויין כל כך. שירי? שאל כנדהם. יסלח לי אדוני, הוסיף, לא שמעתי אלא ווקאלים, ואף לא את כולם. עם זאת אני חייב להביע את תודתי על הכוונה הטובה. המחזר שתק ונמנע מלמסור את הדברים הלאה, ואילו המשורר ביקש להתחמק בעזרת כמה מחמאות נאות. אלא שהיא נתנה לו להרגיש בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שכוונתה לקבל משהו שנכתב במיוחד בשבילה. אילולא היה הדבר בלתי-מנומס בעליל, היה מושיט לה את האלפבית כדי שתעצב לה מתוכו כאוות נפשה שיר-הלל לאיזה לחן קיים".

כן, בסופו של דבר מסתייג גתה ממלחיני שירה מסיבה פשוטה: כשהשיר מושר, לא שומעים אלא ווקאלים, ואף לא את כולם. אולי זהו בעצם כל הסיפור.




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו