בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"היסטוריה של המדע: 1543-2001" מאת ג'ון גריבין | הכל אנשים

ג'ון גריבין בחר לספר את סיפור התפתחותו של המדע (פיסיקה, ביולוגיה וכימיה) דרך הביוגרפיות של האנשים שעשו אותו

תגובות

היסטוריה של המדע: 1543-2001

ג'ון גריבין. תירגמה מאנגלית: דפנה לוי. הוצאת ספרי עליית הגג, ידיעות ספרים, 674 עמ', 128 שקלים

בביקורת על ספר שמנסה לסכם כמעט 500 שנה של מדע, קל להפגין את העמדה של המומחה-הידען המאוכזב. תמיד אפשר להתריע על דברים שאין בספר (למשל: "תמוהה בעיני ההתעלמות מדמותו של פרנצ'סקו רדי, בן המאה ה-17, שהוכיח שחיים נוצרים תמיד מחיים שקדמו להם, בניסוי שנחשב לניסוי הביולוגי הראשון - מכיוון שהוא כלל ביקורת"); או לקונן על השטחיות שבה מוצגים הדברים (למשל: "בתיאור מותו של האסטרונום טיכו ברהה, שהורעל כנראה על ידי המלך שחשד בו שהוא ניהל רומן עם אמו, ראוי היה לייחד לפחות כמה מלים להשערה שלפיה ויליאם שייקספיר, בן תקופתו של ברהה, כתב את ?המלט' בהשראת מוות זה"). אבל כתיבה של ספר כה מקיף כרוכה תמיד בבחירות של המחבר, שהן תמיד סובייקטיביות ולכן מועדות לביקורת: אילו נושאים לכלול ועל מה לוותר, את דמותו של מי להבליט וממי להתעלם. ומכיוון שכל בחירה מלווה בהחמצה, אין טעם להתלונן על חסרים או על שטחיות. השאלה היא כיצד מתמודד הספר עם בחירותיו.

ג'ון גריבין בחר לספר את סיפור התפתחותו של המדע (פיסיקה, ביולוגיה וכימיה) דרך הביוגרפיות של האנשים שעשו אותו, והוא מצליח להעביר היטב את התנועה שמאפיינת את ההתפתחות, את התנופה שבה עברו רעיונות ממדען למדען, מארץ לארץ ומדור לדור במסלולים לינאריים ומעגליים, מתקדמים ונסוגים בתוך מרקם אנושי צפוף שיצר את המדע כפי שהוא כיום.

מבחינת הנושאים המדעיים, איני בטוחה שמי שלא מכיר מראש את הרעיונות ואת הניסויים יצליח להבין אותם מהספר. לא בהסברים רהוטים מצטיין הספר, אלא כאמור בתיאור הדינמיות של הפעילות המדעית. גריבין מספר את סיפור חייהם של המדענים בנועם של סבא שמספר לנכדו סיפור לפני השינה: היה היה מלך... היה היה מדען... ולא צריך ערנות מיוחדת או חדות מחשבה, רק להתכרבל בשמיכה ולשמוע סיפורים על מדענים אמיצים ומלכים רבי כוח, סיפורים עם דמויות טובות ורעות, עלילה פתלתלה וסוף מפתיע.

היה היה איש חשוך ילדים שקבע עם אחיו שכאשר ייוולד לאח בן, הוא ימסור אותו לאיש במתנה. אבל האח שכח את הבטחתו, והאיש חטף את התינוק וגידל אותו להיות מדען מפורסם (טיכו ברהה); פעם היה חיל משועמם ששכב כל היום על מיטתו הצבאית, ויום אחד כשבהה בזבוב שהתעופף לו בחדר חשב לעצמו: מה יקרה אם אנסה לייצג את מקומו של הזבוב במרחב על ידי שלושה מספרים? (דקארט הוגה את אחת התובנות המתמטיות הגדולות של כל הזמנים - הקואורדינטות הקרטזיות).

אבל אחרי 200 עמודים (הספר מכיל 674!) הסיפורים נעשים טרחניים משהו, כאילו הסבא המספר את עלילותיו נסחף קצת ומתעכב לא רק על האירועים המכוננים או הפיקנטיים אלא גם על הפרטים השוליים, ותוך כדי כך גם בודק את זיכרונו: "יצאנו לדרך ביום שישי... לא, זה היה שבת... רגע... שישי. אני בטוח כי השכנה נכנסה לבקש נרות. אותו בוקר הגיע בן דוד שלה מגרמניה... או מצ'כיה". אלוהים נמצא בפרטים, בהחלט, אבל כך גם השטן כנראה. הנה, למשל, קטע על ג'ון דלטון, המדען שהציע את המודל האטומי של החומר: "דלטון נולד בכפר איגלספילד שבמחוז קמברלנד, כנראה בשבוע הראשון של ספטמבר 1766. הוא בא ממשפחה של קווייקרים, אבל מסיבה כלשהי לא נרשם תאריך הולדתו המדויק בפנקס הקהילה. ידוע לנו שהיו לו שלושה אחים שמתו בצעירותם, ושניים, ג'ונתן ומרי, שנותרו בחיים. ג'ונתן היה הבכור, אך לא צוין ברשומות אם מרי היתה מבוגרת מג'ון או צעירה ממנו". בהתחשב בעובדה שהספר מאכלס עשרות אם לא מאות דמויות שתרמו למדע, זה נעשה מייגע למדי.

עם זאת, ריבוי הביוגרפיות משרת היטב את התזה של גריבין, שלפיה המדע מתקדם על ידי יחידים תוך כדי הצטברות הדרגתית של הידע. "המדע עצמו אינו אישי במהותו", כותב גריבין, "אבל תהליך העבודה המדעית הוא פעילות אישית". אם מתעלמים מעומס הפרטים, אפשר למצוא בביוגרפיות הקצרצרות תיאור ססגוני של התקופות השונות שבהן צמחו הרעיונות (החל ברנסנס, דרך הנאורות ועד לתקופה המודרנית); של החברות השונות ששימשו להם מצע (ראשית באירופה ואחר כך גם בארצות הברית); ושל האנשים שהגו אותם וניחנו, כפי שמתברר, בכל מגוון האישיויות של המין האנושי: נינוחים (אלברט איינשטיין) או אובססיביים (אייזק ניוטון), צנועים (מייקל פאראדיי) או יהירים (קרל לינאוס), מדענים שהתאבדו כי לא זכו להכרה שהגיעה להם (לודוויג בולצמן, שעל שמו קרוי היום, יחד עם מקסוול, החוק הסטטיסטי שמתאר את התפלגות המהירות של מולקולות גז סביב הממוצע שלהן) וכאלה שלא טרחו כמעט לדווח על ממצאיהם (הנרי קוונדיש). "אין זה אומר", כותב גריבין, "שהמדע התקדם כתוצאה מעבודתה של שורת גאונים חסרי תחליף... גאונים אולי (אם כי לא תמיד), אבל חסרי תחליף - בוודאי לא. ההתקדמות המדעית מתקדמת צעד אחר צעד... וכשהזמן בשל לכך, עשויים שניים או יותר לעשות את הצעד הבא בלי לדעת זה על זה".

כאלה היו צ'ארלס דרווין ואלפרד וואלאס (שהציעו במקביל את הברירה הטבעית כמנגנון שמסביר את האבולוציה), אייזק ניוטון וגוטפריד לייבניץ (מפתחי החשבון האינטיפיסימאלי, כל אחד בנפרד), מנדלייב ועוד ארבעה מדענים (ששרטטו באופן בלתי תלוי את הטבלה המחזורית), ורבים נוספים. מדוע רק אחד זוכה בסופו של דבר לתהילה? לפעמים מפני שהוא זה שעשה את העבודה המפורטת יותר או מכיוון שהסביר אותה טוב יותר, לפעמים פשוט בגלל יחסי ציבור מוצלחים, ונראה לי שיש לזה גם קשר לנטייה האנושית לבחור מנצח יחיד (עוד לפני היות האס-אם-אס ותוכניות הריאליטי). בכל מקרה, כותב גריבין, "הסוגיה הרלוונטית האמיתית בקשר לגילויים הסימולטניים אינה מי היה הראשון, אלא היא מזכירה לנו כי ברוב המקרים המדע מתקדם באופן מצטבר, נבנה על מה שכבר התגלה, ומנצל את הטכנולוגיה של זמנו".

ואכן, גם בטכנולוגיה הספר עוסק ובחשיבותה המכרעת להתקדמות המדע. אין זה מפתיע, למשל, שתחילת המהפכה המדעית התרחשה בד בבד עם התפתחות הטלסקופ והמיקרוסקופ, מפני שהכרוניקה של הגילויים המדעיים והשתלשלותם אלה מאלה תלויות באופן ישיר בטכנולוגיה. בהקשר זה, אהבתי במיוחד את אבחנתו של גריבין בנוגע לקושי של בני המאה ה-16 לקבל את התיאוריה ההליוצנטרית של קופרניקוס (שמציבה את השמש במרכז). גריבין מציין לא רק את ההסתייגות מהדחתו של האדם ממרכז היקום, אלא מצביע על קושי נוסף הנובע מהמציאות הטכנולוגית של התקופה: "נזכור שבמאה ה-16, כשאמרו תנועה חשבו על רכיבה על סוס דוהר או על נסיעה במרכבה שהיטלטלה על פני דרכים לא סלולות. הרעיון של תנועה חלקה... היה בוודאי קשה מאוד לתפישה לאנשים שלא התנסו בכך ישירות". כשמדברים על ההיסטוריה של המדע, שווה להביא בחשבון גם שיקולים כאלה.

סמדר רייספלד היא דוקטור לביולוגיה מולקולרית. ספרה "דרווין באיילון דרום" ראה אור בהוצאת כתר



גוטפרי קנלר, ''דיוקן אייזק ניוטון'', 1702. המדע מתקדם על ידי יחידים תוך כדי הצטברות הדרגתית של הידע



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו