בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"נופל מחוץ לזמן" מאת דויד גרוסמן | למצוא לזה מלים

דויד גרוסמן מצא בספרו החדש איזון מופלא בין צעקה לאיפוק. העובדה שלפנינו עיר זרה, הזויה, ודמויות פרי דמיון קודח, מאפשרת לו לשים בפי גיבוריו דברי כאב בלי שידבק בהן שמץ של סנטימנטליות

2תגובות

נופל מחוץ לזמן: סיפור בקולות

דויד גרוסמן. הוצאת הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, כנרת, זמורה-ביתן, 187 עמ', 88 שקלים

במאמרו המפורסם "אבל ומלנכוליה" תיאר זיגמוד פרויד בשכנוע רב את תהליך האבל, החל בהכחשה לא-מודעת של מות האדם היקר, וכלה בהשלמה עם המוות ובהסתגלות מחודשת, אטית ומיוסרת ככל שתהיה, לחיים. מה יעשה סופר אבל, שאינו רוצה רק להסתגל מחדש לחייו, אלא גם להביע, לתפוש במלים, את האסון הנורא שקרה לו? תהליך "עיבוד האבל" שתיארו בהרחבה פרויד וממשיכיו אינו תקף כאן, כי בעצם מעשה הכתיבה מנסה הכותב לשמר את אסונו חי ומועצם ומוחשי ככל האפשר. דויד גרוסמן איבד את בנו אורי במלחמת לבנון השנייה. ספרו החדש, "נופל מחוץ לזמן", הוא מעין מחקר ספרותי מפורט ומדוקדק באבלם של הורים, ובו בזמן הוא צעקת שכול מהדהדת, זעקה שכוחה טמון דווקא בשפע אמצעי האיפוק וההרחקה שבהם משתמש המחבר.

תצלום: דניאל בר און

ההרחקה כאן נובעת מעצם ההחלטה לא להציע לקוראים סיפור עלילה ריאליסטי-פסיכולוגי, אלא לדבוק בדגם המיתולוגי של הניסיון לרדת אל השאול כדי להתחבר אל המתים. בעמודי הפתיחה של הספר עוקבים הקוראים אחרי בעל הנפרד מאשתו ומחיי היומיום שלו (המסומלים היטב על ידי המטבח וארוחת הערב), ויוצא ל"שם", לארץ המתים. בני הזוג איבדו את בנם לפני חמש שנים, אבל ייסורי השכול לא פחתו כלל עם הזמן והאב יוצא לדרך כי אינו יכול לשאת עוד את אובדן בנו. אמצעי הרחקה נוסף טמון בניסיון לבטא את הווייתו האוניברסלית של השכול, ולא לתאר אבל ישראלי, פרטי. כדי לממש את הניסיון הזה נוקט כאן גרוסמן בשני אמצעים שונים. ראשית, בתוך הבדידות הגמורה "שגוזר האבל על החי" מגלה האב השכול כי אינו לבד, וכי אבלו קושר בינו לבין הורים שכולים אחרים. הגילוי הזה אחראי למבנהו של הספר ולמערך דמויותיו: האב יוצא לדרך ואליו מצטרפות דמויות שכולות נוספות. הן האב והן הדמויות המלוות אותו מספרים על ילדיהם המתים, על הרצון לראותם ולו עוד פעם אחת, ועל האבל שאינו מאבד מכוחו לא אחרי שנה ולא אחרי 20 שנה. מוטיבים רבים המשותפים לדברי האב ולדמויות האחרות מגלים מיד כי כל הדמויות האלה, על אף תווי ההיכר הלשוניים המאפיינים אותן, אינן אלא הרחבה של דמות האב, ואכן לקראת סוף הספר קולותיהן של כל הדמויות מתמזגים אלה באלה.

עמיה ליבליך | בדידות שאין כמותה

שנית, המציאות המתוארת כאן אינה מציאות ישראלית כלל, אלא עיר בדויה, הזויה, שבה יש דוכס, המבקש מאחד מנתיניו לדווח לו על אנשי העיר. הנתין הזה רושם את תולדות העיר, אבל כמי שאיבד את בתו לפני 13 שנים הוא עוקב רק אחרי תושביה השכולים. בין אלה נמצאים הדוכס עצמו, וכן מתקנת רשתות אילמת, מורה קשיש שמצייר תרגילי חשבון על קירות הבתים, סנדלר ואשתו המיילדת. כאמור, נקל לראות כי כל הדמויות האלה הן הרחבה של האב השכול המופיע בפתח הספר. העובדה שלפנינו דמויות ממעמדות חברתיים שונים לגמרי, וכן גיוון סיבות השכול (החל במוות אקראי וכלה במחלה, בטביעה ומלחמה) וגיוון מרחקי הזמן מן האסון (החל בחודשים ספורים וכלה ב-26 שנים) - מעניקים לדמותו של האב השכול ממד על-אישי ועל-זמני. גרוסמן מטשטש במכוון את אופיה הישראלי של העלילה. וכך פונה האב השכול לבנו ומספר לו כי "סיפר/ לי פעם איש מארץ/ רחוקה, שבשפתו/ אומרים על מי שמת/ במלחמה, ?נפל'./ וכך אתה: מחוץ / לזמן נפלת". דברים אלה, המשמשים כותרת לספר, מציגים את ישראל כארץ רחוקה ששפתה זרה לגיבורי הספר.

בקרב תושבי העיר דמות נוספת, גבר שכול המכונה "קנטאור". זה אינו מצטרף לשיירה ההולכת בעקבות האב השכול, אלא יושב כל הזמן בחדרו וכותב. שלא כקנטאור המיתולוגי, שמחצית גופו סוס ומחציתו אדם, הגבר השכול שכאן מציג את עצמו כמי שהוא חצי סופר וחצי שולחן כתיבה. הקנטאור, שאיבד את בנו לפני 15 שנים, מוקף עדיין בחפציו של הבן וכל רצונו הוא להבין, לתפוש את עובדת מותו של הבן. הרצון הזה להבין ולתפוש במלים את עובדת המוות הוא למעשה עלילתו הפנימית של הספר הזה. הקנטאור מסביר לכותב תולדות העיר כי "אני לא מסוגל להבין משהו עד שאני כותב אותו... אז עכשיו בבקשה תכתוב בגדול, בענק: אני מוכרח ליצור אותו מחדש בצורת סיפור! קולט?" (ההדגשה במקור). בסופו של דבר, הוא מצליח לכתוב את הסיפור הזה, ובתוך כך הוא מבין כי הסיפור הפיקטיבי שכתב לא נועד לאפשר לו לראות שוב את בנו או להחזיר לחיים את המת, אלא רק כדי לאפשר לו עצמו חיים שיש בהם גם מקום לבנו המת: "על עצמי,/ רק על נפשי אני נלחם/ כאן במצמית /במעמעם/ בממעט". בדבריו של הקנטאור על האפשרות שעלה בידו למצוא "לזה" מלים מסתיים הספר.

כמו שהאב השכול הפותח את הספר הוא בן דמותו של המחבר, כך גם הקנטאור, הכותב ספר על האסון שפקד אותו, נרמז כבן דמותו. הספר כולו מתברר כניסיון לבטא במלים את "זה", את זוועת האסון, את הנוכחות המתמדת, הבלתי פוסקת, של השכול; את הגלות הנגזרת על ההורים השכולים, את ההתפוררות הגמורה של המציאות שקדמה למוות ואת חוסר היכולת לחזור לשגרה הקודמת ולמערכות יחסים קודמות. בו בזמן נמצא כאן את המתח בין הרצון לשמר את דמות הבנים והבנות המתים לבין הידיעה הוודאית שהזיכרון החי משמעו גם כאב חי, צורב. הכפילות הזאת, כפילות של אב שכול שהוא גם סופר, עולה כאן בכוח רב.

כותרת המשנה של הספר היא "סיפור בקולות" (בוודאי ה"סיפור" הזה יהפוך למחזה עד הקיץ הבא). הקולות האלה, קולותיהם של האב השכול העוזב את ביתו ושל שאר הדמויות הנלוות אליו, מעוצבים כמונולוגים שיריים. השירה - שורות קצרות, בעלות ריתמוס, חריזה פנימית, ולשון העושה שימוש אוקסימורוני באבני היסוד של השירה הלירית (חום-קור, אור-חושך, שתיקה-צעקה, אין-יש, לידה-מוות) - היא המעניקה לספר את כוחו הגדול. הנמקה לסגנון השירי הזה מצויה בדבריו של משרתו של הדוכס, המוצג לאורך הספר כ"כותב תולדות העיר". זה מספר בלשון פרוזאית, בשורות ארוכות, על כל אחת מן הדמויות הפועלות ועל מעשיהן. אבל כשהוא מתאר את אבלו האישי, הוא עובר לשורות קצרות, שיריות, ומסביר מדוע יוצאים לו פתאום שירים מהפה: "גם אצלי/ כך, גבירתי, גם/ אצלי: השירה/ היא השפה של האבל שלי". השירה היא גם שפתם של האבלים האחרים בספר. רוב רובו של הספר הוא אם כן מונולוגים שיריים שבהם מדברות הדמויות על פניו השונות של השכול.

השירה משמשת כאן כיסוד של הרחקה, ובו בזמן היא מעניקה כוח רב לכאבן של הדמויות. במלים אחרות, גרוסמן מצא כאן איזון מופלא בין צעקה לאיפוק. העובדה שלפנינו כביכול עיר זרה, הזויה, ודמויות פרי דמיונו הקודח של הקנטאור, מאפשרת למחבר לשים בפי גיבוריו דברי כאב ואנחות כאב בלי שידבק בהן שמץ של סנטימנטליות. הלשון השירית מעניקה עוצמה רבה לדיאלוג של ההורים השכולים הפותח את הספר, דיאלוג שבו השניים שוברים שתיקה שנמשכה חמש שנים, רק כדי לנסות לשחזר את הלילה הנורא שבו בישרו להם על מות בנם (קוראים ישראלים לא יוכלו שלא לראות לעיני רוחם את הסצנה המוכרת עד אימה של משלחת המודיעה למשפחה על מות בנה): "כאן עמדנו,/ את ואני,/ כתף אל כתף,/ והם/ על הסף/ ואנחנו/ מולם/ והם/ בחמלה, מדודים/ ושקטים/ עומדים/ ונופחים בנו/ רוח/ מתים". המחבר עושה כאן שימוש לא רק בחריזה ובריתמוס, אלא גם בשבירת השורות, המעמתת את "אנחנו" עם "הם", ומעניקה יתר כוח לשורות הסיום ההופכות את הביטוי המקובל "רוח חיים" ל"רוח מתים". ההיפוך הזה, המתאר את נוכחותו המתמדת של המוות בחיי ההורים השכולים, מצוי במוקד הספר. אפשר רק להוריד את הכובע בפני גרוסמן: שלוש השורות האחרונות שהבאתי כאן הן שירה מצמררת, שירה במיטבה.

כוח דומה מעניקה השירה גם למונולוגים ולדיאלוגים הבאים. ניסיונותיהן של הדמויות השונות להיזכר בילדיהן הקטנים, במחוות היומיום הקטנות, באכילה וברחצה ובהשכבה לישון, לא פעם שוברות לך את הלב. ניסיונם של ההורים השכולים למצוא להם מרווח כלשהו בין שיכחה לזיכרון, בין עולם המתים לעולם החיים, מרווח שיאפשר להם לנשום סוף סוף נשימה מלאה; הגעגועים למתים והדיאלוג המתמיד אתם, כל אלה מובעים בספר הזה בעוצמה רבה. הספר אינו מחולק לפרקים, ולא פעם אתה מוצא את עצמך מחפש מקום להיעצר בו, לנוח קצת מכוחם ההולם של הדברים.

"נופל מחוץ לזמן" מתכתב עם המקרא ועם מיתוסים שונים, וגם עם יוצרים רבים, עבריים (בין השאר: אלתרמן, עוז, חנוך לוין) ואחרים (קמינגס ורילקה הנזכרים בשמם, ג'ון דאן, שאינו נזכר בשמו אלא בפסוק הידוע שלו "כל אדם הוא אי"). דויד גרוסמן הצליח לרסן כאן את נטייתו ללהטטנות לשונית, נטייה שפגעה לא מעט בספרו הקודם, "אשה בורחת מבשורה", ויצר משא שכול מטלטל, שובר לב.

האיש ההולך:

קרן נשלחת

לתוכי, נוגעת

בסדקים, בנבכים,

נדרכת:

איפה אתה?

באיזו מכל הדרכים

תבוא ותתגלה,

תעלה

באוב שלי?

משחק כדורגל?

מכין רוטב לסטייק?

יושב ומכין שיעורים

וראשך נשען על ידך?

מקפיץ אבנים

על המים?

כבר מזמן אני יודע,

זה אתה

שמחליט

איך תופיע בי

ומתי. אתה,

לא אני, שבוחר

איך תדב ר

אלי. אבל אוצר

המלים שלך, בני -

אני מרגיש - הולך

ומצטמצם עם השנים.

או לפחות איננו

מתחדש: כדורגל,

סטייק, שיעורים, אבנים.

והרי היו לך הרבה יותר

(כל חייך, יקירי, מבחר עצום),

אבל אתה כאילו מתעקש

ומתבצר

בתוך צמצום -

סטייק, כדור, אבנים, שיעורים,

ועוד שניים-שלושה רגעים

קטנים, שאליהם אתה חוזר,

מחזיר -

השחר על שפת הנחל, בצפון,

הסיפור שקראתי לך שם,

הגומחה בסלע המוזר,

האפור, שבה קיננת,

הצטנפת,

קטן כל-כך

היית,

וכחול עיניך, והשמש, והדגיגים

שקיפצו במים כאילו גם הם רוצים

לשמוע את הסיפור, ואת הצחוק

שצחקנו ביחד -

רק זה, רק אלה, שוב

ושוב, הזיכרונות

האלה, והאחרים

הולכים

ונמוגים...

מה, בכוונה אתה

גוזל ממני

נחמה?

ואז אני חושב, אולי

כך אתה מרגיל

אותי מעט-מעט

לדעיכת

הכאב? אולי, בעדינות

שאין כמותה, בחוכמת?

המתמידה,

אתה מכין אותי

לאט

לזה,

נו,

לפרידה?

(מתוך "נופל מחוץ לזמן")



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו