בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"סיגריות" מאת הרי מתיוס | שמרי נפשך מן המשמר

הרי מתיוס מציג ב"סיגריות" דילמה איומה העומדת בפני נערות - להישאר מצומצמת בתחום המושב של הבית, או לבחור להיות, ולוותר על האב

תגובות

סיגריות

הרי מתיוס. תירגם מאנגלית: משה רון. הוצאת עם עובד, 340 עמ', 88 שקלים

הכניסה אל תוך הספר "סיגריות" מותירה את קנה הנשימה דווקא די צלול: אף אחד כמעט לא מעשן שם, בעצם; לא ממש. ובכל זאת, תחושה לא מרפה של ערפל אחר, הכרוך באיזה אופן בעשן סיגריות, שנוכח בשוליים, פורם את קווי המתאר של אוסף הדמויות העשיר - רצף הולך וגדל של אחים ואחיות, גברים ומאהבות, בעלים ונשים, בנות ואבותיהן, גורלותיהם משתרגים אלו באלו בקווים מעוקלים ונפתלים, נזילים ואטיים, לא נפסקים, ממש כמו עשן.

ביניהם, בסבך של כל זה, עומדת תמונת דיוקן של אשה: מאחד לשני היא עוברת, והבעלות עליה היא העניין המרכזי שבו עסוקות דמויות הרומן. הבעלות על הדיוקן היא כאן עניין עקרוני ועמוק: אואן, ש"קיווה להיות הבעלים של הדיוקן הזה" ולאורך הרומן עושה ככל שביכולתו להשיגו, מבקש לפני הכל להמשיך ולהיות האחראי לקווי מתארה של בתו פיבי, שעד אז "פיקח על חינוכה" באדיקות. אבל פיבי, ציירת צעירה ומבריקה בתחילת דרכה, ניצבת על ספה של היתמרות אל עבר אזורי ספר עצמאיים שלא יהיו לו בהם אחיזה. אביה, שככל הנראה לא במקרה מוצא את פרנסתו מעסקי רמייה בביטוח, מבקש לבטח אותה ולשמור עליה, להבטיח את קרבתה, "להגן עליה" מפני החוץ, "מפני עצמה". "באחד ביולי העביר אואן סכום כסף גדול על שם בתו", אבל פיבי מתחילה לזהות כיצד התנאים המפוקפקים של מנחת העצמאות לכאורה באים לאשש, בעצם, תקווה הפוכה: אביה מסביר לה "שהוא ימשיך לשלוט בקרן... את הרי מסכימה שהכי כדאי שאני אנהל את זה?"

מעתה ואילך נע הסיפור ביניהם, כמאבק איתנים שלא נפתר, על הבעלות על דיוקנה של פיבי: למי תהיה חתימת המכחול האחרונה? כי פיבי מתחילה לזהות שמשהו השתנה; משהו מתחיל להיות, פתאום, לא כשורה. משום מה, באיזשהו רגע שחלף מבלי שהצליחה לעמוד על טיבו, אביה "החל להתייחס אליה כאל אויב"; ופיבי מתחילה לזהות שהעצמאות שלה, עצם היכולת לחיות את חייה כריבונית על גורלה, תתפרש, בעל כורחה, כבגידה: "הוא הפך לאב המקופח באופן כה יסודי... מחשש עצמאותה העיקשת של פיבי, חיכה לשעת הכושר להתערב". ברגע שההזדמנות מגיעה - מתגלה אצל פיבי בעיה מקומית בבלוטת התריס שגורמת לה לחולשה וסחרחורות - אביה מגיע אליה, חמוש בצוות רופאים מטעמו: "היה עליו להכריח אותה לשמוע לו, להכריח אותה להישאר בבית. אואן רצה שרופאיה יאששו השקפות אלו, וצייר להם דיוקן של פיבי שנטה לקריקטורה: חייה איבדו כל שיטה וסדר, ידידיה שייכים לשולי החברה, היא לוקחת סמים, התנהגותה המינית מופקרת".

ההשלכות של הטיפול הלקוי מבהילות: אמה, מסתתרת מאחורי גבו של האב, מסרבת להיות נוכחת ולהגן, מפקירה אותה, בהיעלמותה, לאלימותו. וכך, פיבי הולכת ומתפרקת, קולה הולך ונעלם: "הפחיד אותה אובדנו של כל דבר שיכלה לקרוא לו עצמה... ?היא' התפוררה לכלל אנדרלמוסיה גמורה".

ואמנם, מתוך הערפול הגמור כמעט (אבל אולי לא מעט גם בזכותו), פיבי מתחילה לנסות ולחמוק מקווי המתאר של אותה קריקטורה שרשם אביה בחופזה ובנחרצות. עד הסוף לא ברור אם היא תחלים. ייתכן שבשל הטיפול הלקוי שקיבלה מצבה ידרדר, בסופו של דבר, אל כיליונה. אבל לכל אורך הספר זה יהיה מסעה: לשוב ולחיות, לשוב ולכונן את ריבונותה על דיוקנה; "היא הכריחה את עצמה לחזור לעבודה. החליטה, פשוטו כמשמעו, לראות מי היא: מעכשיו לא תצייר שום דבר אחר".

*

בנות רבות מדי מכירות היטב את הרגע הזה: מגיעה שעה - עם ההתעוררות הראשונה, היצירתית והארוטית, אל העולם - שבה מחכה בחירה, שבה משחרת לפתח הכרעה איומה: לוותר, להישאר מצומצמת בתחום המושב של הבית, או לבחור להיות, לעקוב אחר סימני ההתעוררות כסימני דרך, לצאת אל העולם אבל לשלם את המחיר - לוותר על האב, להיוותר יתומה. בנות לא מעטות מוכרעות, עדיין, לבחור באפשרות השנייה. האם קיימת דרך אחרת? האם ישנה אפשרות אחרת, להיות אשה שאינה מבטלת את הצורך להיות גם בת?

אולי לא. לכל אורך הדרך נחסמות הבנות ברומן הזה על ידי רצף של התנהגויות אבהיות מן הסוג הזה בדיוק. נדמה שאין תקנה. ובכל זאת, נדמה שמבעד לקולות המעמקים השקטים של הרומן הזה נשמע צליל של אבהות אחרת, כי את מעשה הנטישה האלים של אואן מישהו רואה, ואת קולה הנשנק והולך של פיבי מישהו שומע.

"סיגריות", לעומת ספריו המוקדמים של הרי מתיוס - וודאי על רקע כתיבתם של חלק גדול מחברי קבוצת "אוליפו" שמתיוס היה חלק ממנה (ביחד עם מרסל דושאן, ז'ורז' פרק ואיטאלו קאלווינו, אם להזכיר רק שלושה) - הוא ספר "סטנדרטי": הקול של מתיוס סמכותי ובוטח, משלב את גורל דמויותיו אלו באלו במיומנות מנוסה, אורג את פרטי העלילה במלאכת מחשבת מדוקדקת, מתוזמרת לעילא.

מה שקיצוני כל כך כאן, מרעיש ממש, במעשה האבהות המסופר כאן, וודאי בהתלוות אל קולה של פיבי, הוא שהדין לא נחרץ; שום פתרון טראגי אין כאן: הבת אינה מועלה לקורבן. גם כשקולה של הבת ניצב ממש על ספה של השתנקות, הוא נשמע, ובצלילות גמורה. על אף הנסיונות העיקשים של אביה, דיוקנה של פיבי הוא, בסופו של עניין, הכל מלבד קריקטורה. גם כשהיא מתפוגגת והולכת, היא אחת הדמויות החיות שאפשר לפגוש כרגע: יש לה לשון ויש לה טון, יש לה חיתוך דיבור ומקצב שאין לטעות בו, הומור שחור נפלא ואירוניה עצמית חריפה.

*

לפעמים קווי הגבול מיטשטשים גם בין ספרים. כלומר, לא לפעמים: תמיד, ללא הרף, בכל רגע, כל הזמן. הכריכות, ממילא ברובן כבר לא קשיחות, מתפוגגות והולכות, ומה שהיה פעם לכוד בין כתליו של ספר אחד חומק החוצה ומתכנס עם פרודות רגעיות מספר אחר: מחווה קטנה של דמות, משפט לא-נשכח של אחרת, קביעה מטעמו של המספר, מבט, או רגע.

לכל אדם קורא יש פקעת כזאת ממעברים מספר לספר המצטברים והולכים עם השנים: זו אולי הספרייה הממשית היחידה שעדיין קיימת, פקעת סבוכה שאינה מסודרת בסדר אלפביתי וכמובן שלא על פי "נושאים", רשת פנימית המקננת בתוך כל אדם קורא, שתחושת האוריינטציה בתוכה, חריפה ואינטימית, אינה יכולה להיות ממופה. לכן מוזר מאוד, מסמר שיער, היה להיכנס לחנות ספרים ולראות את "סיגריות" ניצב, בסמיכות שכזו, לצד תמונת דיוקנה של תרצה אתר, על כריכת ספר פרקי הפרוזה שלה, "פתאום כבו כל האורות", טקסט יקר ונדיר. לרגע בקע מתוכו קולה של אתר: חזק, שקט, עצמאי מאוד, עצוב. לפעמים מזדמנים רגעים כאלה: מפגש שנועד להתרחש. שכן בתוך המקצב הפנימי של קולה המתפרק והולך של פיבי נשמע מקצב מלותיו האוהבות של אביה של אתר, מבצרות את האימה העמומה המשחרת תמיד לפתחה של הבת: "שמרי נפשך, שמרי נפשך; מן השורף, מן החותך; מן הסמוך כמו עפר וכמו שמים; מן הדומם, מן המחכה והמושך; מן הממית כמי באר ואש כיריים".

כמה צריך להתאמץ כדי להיות מסוגלת לצאת אל מחוץ לגבולות הגדורים של הבית ולא לשמוע, בכל רחש או חריקה, רק חשדות ודבר אשם; כמה צריך לנשום עמוק ולהתרכז, לצאת אל שמי האוויר הפתוח ולהתעקש, כדי לפגוש בערב קיץ, שדווקא איננו ערב קיץ לכאורה, ערב קיץ באמת, רגוע וישן, שבא לחסד ולרחמים: לא למורא. הפגישה עם קול חד-פעמי כקולה של פיבי, המשרגת שורה נוספת אל מלות המשמר, מצרפת אליהן עוד אזהרה אחת, נפרדת אך קשורה: קודם כל, ואולי לפני כל השאר, שמרי נפשך מן המשמר.

Cigarettes \ Harry Mathews



הרי מתיוס. חקירה של מוסד האבהות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו