בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ואנחנו נדבר עם עצמנו ונהיה משועממים

משורר בשטח

תגובות

פסטיבל המשוררים הישראלי ה-14 במטולה, שבועות תשע"א, 6-9 ביוני 2011

אי שם בסוף שנות השמונים וראשית שנות התשעים של המאה הקודמת, כשמשוררים הבינו, כנראה, כי השירה העברית מאבדת את קהלה, יובאו לישראל הפסטיבלים לשירה. היום הם נהפכו לרשת מסועפת, פוליטית ואינטרסנטית, של פסטיבלים מדרום הארץ ועד לצפונה. יש פסטיבל השירה בשדה בוקר בניהול אילנה שחף ופסטיבל השירה "מטר על מטר" בהנהגת גלעד מאירי בירושלים; ופסטיבל "ימי אהבה לשירה" של קבוצת "משיב הרוח", ופסטיבל "בשער" של עמותת הליקון לשירה עכשווית, ופסטיבל השירה בכפר מרר בהנהלת המשורר נעים עריידי. והנה, זו הפעם ה-14, פסטיבל השירה במטולה, שייסדה אילנה צוקרמן ועתה הוא מתקיים בניהולו האמנותי של המשורר רפי וייכרט, המוציא לאור של הוצאת "קשב לשירה".

הפסטיבלים כולם דומים, גם אם הם מנסים להיראות שונים זה מזה. נושא הפסטיבל הנוכחי הוגדר כ"דורות גלויים, דורות נעלמים". בדורות הגלויים הכוונה לדור המשוררים הקודם לזה העכשווי, שייצגו בפסטיבל הפעם משוררים כגון אגי משעול, מאיה בז'רנו, ליאת קפלן, אילן שיינפלד ואחרים, וכן לדור המשוררים ילידי שנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת, שייצגו הפעם המשוררים נוית בראל, חן ישראל קלינמן, חגית גרוסמן, נדב ליניאל, סיגל בן יאיר ועוד. ב"דורות נעלמים" כיוונו עורכי הפסטיבל, וייכרט והפרופסור נסים קלדרון למשוררים מתקופת דור התחייה של ראשית המאה שעברה, וביניהם זלמן שניאור, יעקב פיכמן, יעקב שטיינברג, יצחק למדן, אביגדור המאירי, אסתר ראב ואחרים.

אבל לעומת עשרות השעות, שהקדישו המשוררים החיים לשירתם בפסטיבל, זכו "משוררי הדור הנעלם" לכ-35 דקות חפוזות, חטופות ולחלוטין לא ממצות. וייכרט אמר שעל שם המשורר יהודה קרני נקרא בתל-אביב רחוב קטן, שצורתו פרסה ואין בו חניה; הוא תקף גם את מערכת החינוך על כך שהיא משניאה על תלמידיה משורר כגון יעקב שטיינברג, בזה שהיא מלמדת את סיפורו "העיוורת" (סיפור נפלא, דרך אגב), במקום את שירי האהבה היפים שלו. כשרחל חלפי סיפרה שהיא שואלת את עצמה מי מהמשוררים יהיה לנעלם בעוד שישים שנה, ואם ייערך במטולה פסטיבל לכבודו, הבנתי את מה שהפריע לי לכל אורך הפסטיבל המאורגן לעילא הזה.

הפסטיבל הוא הגורם להעלמת השירה מחיינו, ובמיוחד להעלמת שירתם של משוררי הדור הצעיר! אף כי וייכרט טרח להקדים ולומר במופע הפתיחה החגיגי של הפסטיבל שלא מדובר ב"פסטיבל של רפי" ויש ועדה אמנותית - הרי רוחו השמרנית שרתה על הפסטיבל כולו, וכל האירועים המעמיקים, שנקראו בשם הספרותי "פגישה עם משורר", כללו רק מפגשים עם משוררים ותיקים - מאיה בז'רנו, רחל חלפי, מרדכי גלדמן ואגי משעול - ואילו למשוררים הצעירים ניתנו רק "מפגשי קריאה" נחפזים ולא ממצים.

ליומו האחרון של הפסטיבל נדחקו שני מפגשי קריאה עם שישה משוררים צעירים. רוב אירועי הפסטיבל זכו לאולמות מלאים בקהל הומוגני באופיו, רובו ככולו מבוגר, מיעוטו צעיר. לעומת זאת, שני האירועים האחרונים התקיימו כמעט ללא קהל מפני שרוב אורחי הפסטיבל כבר עזבו. "שב מקדימה", אמר לי אחד הסדרנים, "שהם ירגישו שיש להם קהל". כל האפליות המובנות הללו מתאימות לתבניות המקובלות בפסטיבלים המקומיים לשירה. כדי לשנות את המצב מוכרחים המשוררים הצעירים להתמרד; לא להשתתף עוד בפסטיבלים כאלה ולכונן דרכים חדשות. במו אוזני שמעתי את מרדכי גלדמן ואגי משעול מתוודים עלי בימה כי שירתם מעולם לא נערכה מפני שהיא תמיד טובה. לעומתם, שירתם של המשוררים הצעירים בפסטיבלים תמיד נערכים, על פי רוב על ידי מארגניהם, וזה מהלך מופרך ביסודו.

בפסטיבל מטולה גם מוענק פרס טבע לשירה - שהשנה הוענק לשניים, סיגל בן יאיר, על ספר שיריה הראשון, "לא מעודן" (2011, הליקון), ונדב ליניאל, על ספר שיריו הראשון, "תקרת האדמה" (2010, קשב). ספר של הוצאת קשב לשירה קיבל פרס ספרותי בפסטיבל שמנהלו הוא המו"ל של הספר! מועמדת אחרת לפרס, המשוררת נוית בראל, עזבה את הפסטיבל בכעס משום שלא קיבלה את הפרס על ספר שיריה השני, "ממש" (2011, עם עובד). "יש משהו אלים בשפה השירית שלה, ובכלל של בני הדור הזה", אמר וייכרט כמתנצל בשעה שקרא כמה משיריה בהעדרה, ובכך הגדיר בעצמו את הבעיה.

אם פסטיבל השירה במטולה דרש מן המשוררים "להתנהג בהתאם" ולא לסטות מתוכניות שנקבעו מראש או מתו התקן שעליו הוחתמו בחוזה, הנה קרה דבר מרענן: המשוררת הצעירה ענבר איצקוביץ' באה אל הפסטיבל כשומעת חופשייה, כמו חברה, המשורר אמיר מנשהוף, ולנה באוהל קמפינג על הדשא בסמוך לאולמות. בשירה "מרובעים", שמצאתיו במקרה מונח על שולחן בכניסה לאחד האולמות, אפילו בלי ציון של שמה, היא כותבת: "עוד שלוש דקות חצות של שישי בלילה / אני בת 21... במטבח של ההורים שלי / שבוע ויהיה פסטיבל משעמם של משוררים / שידברו ואנחנו נדבר עם עצמנו ונהיה משועממים".

איני חושב שהפסטיבל היה משעמם. היו בו הופעות מעוררות מחשבה של משוררים כנידאא ח'ורי, בעיקר בדבריה על התרת זהויותיה והניסיון לחיות בלא זהות אחת מייצגת, נשית או ערבית או ישראלית, אלא פשוט להיות בן אדם; ארז ביטון בקריאתו המרגשת את שירי העיוורון המפוכחים; ושלומי חסקי שובה הלב בסיפוריו ובשיריו הכנים על מעבר משפחתו מן המרכז אל קיבוץ איילת השחר בגליל העליון. הפעם, לפחות לעומת הפעם האחרונה שהייתי כאן וגם לעומת פסטיבלים אחרים שבהם ביקרתי, וייכרט עשה עבודה מעולה בארגון המושבים השונים ובחיבור עם הקהל.

אלא מה? אפילו הקהל שהגיע היה מנומס מדי וחיווה שוב ושוב את דעתו על שירים שהוקראו "יפים" ו"מקסימים". מישהו אמר לבת זוגו שהפסטיבל הוא "בריחה מן החיים", ונדמה שזאת בדיוק הבעיה. רק במסתרים העזו אנשים לומר את דעתם האמיתית.

הבה ונחזור אפוא אל השיר שהתקיים מחוץ לפסטיבל, אל ה"מרובעים" שבורי התחביר של ענבר איצקוביץ', ונקרא בהם עוד קצת: "לא קל לי לחשוב פוליטי כשמכוונים אותי", היא כותבת בפתח המרובע השישי וחותמת את שמונת מרובעי השיר במלים: "מתבקש שיקרה משהו לא שירה כמופע / סטנד אפ שיעמוד ויגיד וזה מעניין זה ממש לא / יהיה מצחיק זה יהיה כובש אלים וכובש ומשחית / פולשני ויפהפה גילויו של המובן מאליו".

הנה אפוא הפתרו, העולה גם מבעד לשורות המתפתלות שקראנו: פריצת גבולות הפסטיבלים וסלילת דרכים חדשות בשירה, שאם לא כן ייהפכו עד מהרה גם משוררינו הצעירים לנינוחים בכתיבתם והיא תאבד מן הלהט המהפכני המצוי בה. שאם לא כן עלול לקרות לה מה שקרה למשורר פלוני במפגש הקריאה הדינמי ביותר בפסטיבל, ושבו אפשר היה לשמוע את רוח השירה הטהורה מנשבת. את המפגש הנחתה המשוררת חגית גרוסמן, שפתחה בקריאה בשיר מאת המשורר דויד מור, שכלל לא הוזמן לפסטיבל: "עכשיו השעה שאלוהים רוצה שאדבר בו", וסיימה בשיר "שבע פעמים פנטסיה ופעם אחת מציאות". "הרגשתי שאז נפל דבר", אמרה גרוסמן והחלה לקרוא בשיר המניפסטי הזה.

המשורר יצא מן האולם והחלטתי לעקוב אחריו. הוא הטיח את יומן הכתיבה שלו בכעס על הדשא והתיישב על ספסל. התיישבתי לצדו. לא חלפו אלא דקות ומן האולם החלו לצאת מעט האנשים שעוד נשארו לשמוע שירה. כמה מהם קרבו אליו והחלו מזמרים באוזניו מזמירות הפסטיבל המוכרות של ה"מקסים, מקסים והיפה והיוצא מן הכלל". ראיתי כיצד חזהו מתנפח מן המחמאות ושאלתי את עצמי מה יהיה עליו בעוד שניים-שלושה פסטיבלים שכאלה. איך יישמע קול המחאה שלו באווירה נינוחה שכזאת, לאן תסער נפשו מכאן והלאה?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו