המגבת האחרונה של אמי

יוסף שרון
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
יוסף שרון

בהודע לה דבר מותה כבר אמנה להודיע הלאה, מאמנת היתה

להעיד על שקורה, יהודיה זרה לעצמה, ומה שעולל לה הגוף!

היה עליה לקום משלמת כעתידה, ולהמשיך

להתבונן באיזה מחלק פלירים;

היתה בת 39 כשנכנסה להריונה

אני מבין כי לא רצתה בטן נוטה מטה,

ושמא אבד לה ברבות הימים.

הזמינה משקאות

(או בלשונה "משקאות") ובקבוקי מים מינרליים

ששה יחד, להסתיר את עיניה שטחו מראות בפלסטיק נביעות

נסתה את מזלה בקנית עוגיות בקונדיטוריה

ולא הבינה

כיצד מתים אנשים כמוה! לבד, ראתה שאין קהל מגיע,

מאנה לטעם מן התקרבת. צפיה רודה בה פרך

ולא תטר. ליליאן

לא קפצה לבקור הבקר. מלב הריק שבחדר

בקשה שיבוא כבר אחרי שסימה את המרק.

אבל הוא סרב לתת לה לנוח; אני מתחננת,

אמרה, והצליחה לחיג את מספרו, אולי תוכל

להגיע לשם דרך חורי החוגה אחרי שאיש לא משיב?

פתחה את דלת ארון הבגדים בלי להועץ באיש,

ארון לא רחב מדות,

וכשכורה, שלושה חדשים במוסד מבריא,

בזכרונותיה פעמוני דלתות

וראשה פתאום עטוף

ככונתו של מקרא לסדין - מגבת על ראש חשוף.

בין שמלות המלתחה העדינה המישרת

יותר מאששת ויותר חזקה אולי - הרי

מעולם לא בקשה מאיש טובה -

פנתה אליו: דוקטור, בבקשה ממך,

אני אלכוהוליק אנונימוס (שקר שקרה לו)

אין פה אחים שלי אחיות שלי,

קרנבל-סעוד לא בשבילי,

אפרכסת הטלפון נופלת לי מהידים

השתיקה בקו השני מכה ומכה בי, אני מבקשת

תמצא לי אני בין חמדי הסניטרים הצעירים ממני

בכאב צורב אמרה המת אותי יפה

כמו בצלמך, בלי דו משמעות.

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ