בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרשת השבוע | ארץ המרחב הפנימי

פרשת "שלח"

תגובות

מאז ירידתם של יעקב ובניו למצרים, בסופו של ספר בראשית, נהפכה ארץ ישראל ממרחב ריאלי שמתרחשת בו עלילת התורה למרחב מדומיין הנוכח בזיכרונותיהם של בני ישראל בלבד, וכן בתקוותיהם ובאכזבותיהם. יעקב מצווה על בניו במצרים: "אני נאסף אל עמי קברו אתי אל אבתי אל המערה אשר בשדה עפרון החתי" (בראשית מט, כט). בניו, שזה מקרוב באו, מכירים היטב את הכתובת, אך כאשר בתחילת הספר הבא מבטיח הקב"ה לעם "והבאתי אתכם את הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אתה לאברהם ליצחק וליעקב, ונתתי אתה לכם מרשה אני ה'" (שמות ו, ח), הופך המרחב המובטח לישות מעורפלת, ספק היסטורית ספק מיתולוגית, ודאי לא מוכרת.

אחרי חציית ים סוף נושא משה את שירת הים ואומר: "תבאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה'" (שמות טו, יז). בכך הוא מתמלל את הבטחתו של הקב"ה בגוף שני, כמו משקף לקב"ה את הבטחתו משכבר. העבר מתגבש לתקווה לעתיד של נוכחות תיאוצנטרית-גיאוגרפית, שהכניסה אל הארץ תהפוך את הקרקע ל"מכון לשבתו" של הקב"ה. אך בינתיים אין קרקע ואין מכון, אלא מרחב מנטלי בלבד. בני ישראל נעים במרחב המדברי ובלבם המרחב הארץ-ישראלי המדומיין.

בפרשת השבוע שלנו מצווה הקב"ה את משה: "שלח לך אנשים ויתרו את ארץ כנען אשר אני נתן לבני ישראל" (במדבר יג, ב). שנים-עשר התיירים נשלחים אל הארץ האמיתית, הקונקרטית, במטרה לבחון אותה במבט ביקורתי ולשוב עם הערכה מדויקת: "וראיתם את הארץ מה הוא, ואת העם הישב עליה החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב. ומה הארץ אשר הוא ישב בה הטובה הוא אם רעה, ומה הערים אשר הוא יושב בהנה הבמחנים אם במבצרים. ומה הארץ השמנה הוא אם רזה היש בה עץ אם אין" (במדבר יג, יח-כ).

מסעם של התיירים בארץ ישראל הוא מסע של עימות בין המרחב המנטלי לבין המרחב הממשי. התורה אינה מתארת את המתחולל בלבם של התיירים בזמן המסע. הם עולים מכאן ותרים משם, רואים כך וכך ושבים מתור את הארץ מקץ ארבעים יום. הקונפליקט שבין הארץ הפנימית, המקווה, והארץ החיצונית, הריאלית, בא לידי ביטוי רק עם שובם.

"באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש הוא וזה פריה. אפס כי עז העם הישב בארץ והערים בצרת גדלת מאד וגם ילדי הענק ראינו שם. עמלק יושב בארץ הנגב והחתי היבוסי והאמרי יושב בהר והכנעני יושב על הים ועל יד הירדן" (שם, כז-כט). תיאור זה מלווה בשתי אמירות שיפוטיות הפוכות, האחת של כלב והאחרת של עשרת האנשים. "ויהס כלב את העם אל משה ויאמר עלה נעלה וירשנו אתה כי יכול נוכל לה. והאנשים אשר עלו עמו אמרו לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו" (שם, ל-לא).

ההבדל בין עשרת האנשים לבין כלב אינו בהוספת מאפיינים שיפוטיים לתיאור. גם הם וגם הוא לא נדרשו למסור תיאור אובייקטיבי, אלא להעריך "הטובה היא אם רעה". ההבדל בין האנשים לבין כלב הוא באופן העימות שבין המרחב הפנטסטי לבין המרחב הריאלי. כאשר הגיעו עשרת האנשים לארץ כנען התפרקה תמונת הארץ כפי שהיתה בלבם, אך יחד עם התמונה התפרק גם הרגש שהיה מלווה אליה: התקווה, הגעגוע והתשוקה להגיע אליה. את מקום התמונה הפנימית מילאה התמונה החיצונית של הארץ "כשלעצמה", אך את מקום התקווה מילא הפחד והדימוי העצמי: "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו".

בשלב הבא גובר הפחד על התמונה הריאלית, שניהם מופנמים והופכים למצג פנימי חדש: "ויציאו דבת הארץ אשר תרו אתה אל בני ישראל לאמר הארץ אשר עברנו בה לתור אתה ארץ אכלת יושביה הוא וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות". ההפנמה של התיאור החיצוני וההשלכה של הפחד על המציאות החיצונית מגיעים לשיא בפסוק האחרון המתאר את מפגשם עם ענקי הארץ: "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם". הדימוי הנחות, מה שהיינו בעינינו, הושלך בזאת על הענקים, ומעתה הוא מדומיין כפרספקטיבה חיצונית, אובייקטיבית, שדרכה מביטים הענקים בנו.

אך מול עשרת האנשים עומד כלב ומציע זווית הסתכלות אחרת. גם כלב הגיע עם אותו דימוי פנימי שאין לו קשר אל המציאות. גם אצלו נוצר עימות בין המרחב הפנימי לבין זה החיצוני, אך הוא התמודד עם העימות בצורה אחרת. אצל כלב, הדימוי הפנימי לא התאיין במפגש עם המציאות; הוא השליך את הדימוי הפנימי על המציאות ופירש אותה על פיו. ארץ ישראל הממשית נהפכה בעיניו לייצוג של ארץ ישראל שאליה קיווה, לא דווקא מחמת הדמיון שבין השתיים, אלא מחמת פעולה אקטיבית שלו עצמו כלפי המציאות. כלב בוחר בחירה מודעת - להחיל את התקווה על המציאות ולא לוותר עליה; גישה אופטימיסטית זו הוא מציע לבני ישראל.

בני ישראל מעדיפים את הפרספקטיבה המוצעת על ידי עשרת האנשים. "וילנו על משה ועל אהרן כל בני ישראל, ויאמרו אלהם כל העדה לו מתנו בארץ מצרים או במדבר הזה לו מתנו. ולמה ה' מביא אתנו אל הארץ הזאת לנפל בחרב נשינו וטפנו יהיו לבז הלא טוב לנו שוב מצרימה. ויאמרו איש אל אחיו נתנה ראש ונשובה מצרימה" (שם יד, ב-ד). לתגובתם של בני ישראל שלושה שלבים. בראשון מתאיין המרחב הפנימי ומוחלף ברצון למות, להימלט מכל מרחב שהוא אל עבר המרחבים האינסופיים של המוות. בשני מועדף המרחב המוכר של מצרים על המרחב הדמיוני המנופץ של ארץ ישראל. בשלב השלישי, והוא אולי העיקרי, מתייאשים בני ישראל מן הסמכות, זו הסמכות שהיתה אחראית ליצירת הדימוי שבראשם.

עונשם של בני ישראל הוא הארכה של זמן הנדודים, זמן הפנטסיה: ארבעים שנות נדודים במדבר כנגד ארבעים הימים של המסע בארץ. עד שייתם הדור שהפנטסיה שלו נופצה ויקום דור חדש של חולמים שיצליח לעצב את הארץ הקונקרטית שאליה ייכנס בדמות המרחב הפנימי האוטופי שבלבו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו